אנשי העלינו-לא-יעבדו: מה הסכנה הכי גדולה של מתנגדי החיסונים?

1.

אוי, איך קשה לי עם מתנגדי החיסונים הקנאים. מכמה וכמה סיבות, אבל העיקרית שבהן כלל לא קשורה לקורונה או לחצבת או לכלבת או לכל מחלה שלא תבוא. היא קשורה לצורת החשיבה שלהם, לנטיית הנפש, למבט שלהם על העולם. מבט של חוסר אמון, של הכול אינטרסים, של כולם עובדים עלינו.

סובלים מבעיה רפואית? מרגישים לבד? • יכולים  להרוויח 6,400 ש”ח לחודש מהמצב

זה נורא לחיות ככה. בסולם התכונות הגרועות בחיים, חוסר האמון בבני אדם נמצא אצלי במקום גבוה מאוד. כמעט כמו שתלטנות.

רגע, שלא תבינו לא נכון. אני לא תמים שאפשר להאכיל אותו בהכול. אני יודע שהעולם מלא בבעלי אינטרסים, בוודאי כשמדובר בחברות שהערך העליון שלהן הוא לעשות כמה שיותר כסף ושיישרף העולם. שלא לדבר על רמת האמינות של אנשי תקשורת או פרסום. ובכלל, חוש ביקורת הוא דבר הכרחי בחיים. הסתכלות בעין טובה על המציאות ממש לא אומרת שצריך לחיות במבט שטחי שלא מזהה שום חיסרון, שקר או זיוף.

אבל מכאן ועד לאימוץ תפיסת עולם שכולה חשדנות וקונספירציות – הדרך רחוקה. רחוקה ומסוכנת.

והסכנה הגדולה ביותר של מתנגדי החיסונים היא לא לחטוף קורונה. זה על הדרך. הסכנה האמיתית שלהם היא לחיות חיים של חשדנות, של חוסר אמון במערכת, של פרנואידיות מול כולם. זה לא בריא לחיות ככה. ושוב, אני לא בעד הליכה עיוורת עם העדר. מותר לבדוק ולברר, לא צריך להאמין אוטומטית לכל דבר, אבל אי אפשר לחיות מתוך גישה של חוסר אמון בהכול. ימוטו כל מוסדי ארץ.

2.

יש לי תיאוריה שעד היום די הוכיחה את עצמה, לצערי: אנשי העלינו־לא־יעבדו יכולים אולי להישמע בתחילת הדיון מפוכחים ובעלי דעה מקורית, אבל מהר מאוד הם יתדרדרו למחוזות אבסורדיים ולסברות הזויות.

זה מתחיל בעודף חשדנות ונגמר באובדן דרך מוחלט, בלהתאכזר על רחמנים ולרחם על שקרנים. לא אשכח את אלה שהסבירו לי בשעתו שפורום תקנה מורכב מאנשים מושחתים שמתוך קנאה וחוסר פרגון, שמו להם למטרה לחסל קריירה של אדם גדול.

ואתה עומד בתדהמה מול הטוען המופרך ושואל: “רגע, אתה קולט מה אתה בעצם אומר כאן? אתה למעשה טוען שהייתה פה פשוט קנוניה? שהרב אהרון ליכטנשטיין והרב יעקב אריאל והרב יהושע שפירא והרבנית יהודית שילת ושורה של פסיכולוגים ואנשי מקצוע, נפגשו במרתפים אפלים ורקחו עלילות?”.

וההוא עונה לך בלי להתבלבל: “כן. שמע, איך אני אומר? היום כבר אי אפשר לדעת שום דבר”.

הוא לא שם לב שלאט לאט – או מהר מהר – הוא איבד לגמרי את הכיוון. כדי להצדיק את תפיסת העולם המעוותת ואכולת הקונספירציות שלו, הוא מסכים להאשים אנשים טובים ויקרים בהאשמות הכי חמורות בעולם. עולם הפוך ראיתי.

ואתם יודעים מה? נגיד שפעם אחת צדקתם באחד מהטיעונים שלכם נגד העולם המושחת. יתכן. הרי העולם לא מושלם. נו, אז בשביל זה כדאי להיות בתנועה חשדנית כזאת נגד כולם? יש משהו ששווה חיים מרים כאלה?

3.

וכך גם בסוגיה הבוערת של החיסון לקורונה. אני לא אומר שלא צריך לשאול שאלות. אני בוודאי לא מתיימר לתת את התשובות. אני לא מבין בזה כלום (ובמחילה, גם אתם לא). אבל צריך להיזהר לא להפוך למישהו שאינו מסונכרן עם המציאות וחושב שהכול פה פייק. אין קורונה, זה רק אינטרסים של ביל גייטס. וביבי בכלל לא התחסן, זה היה חיסון סרק. ויולי אדלשטיין בעצם קיבל חיסון נגד שפעת העופות.

די, תשמעו איך אתם מדברים. תראו לאיזה שפל הגעתם. אתם טוענים בעצם שכולם שקרנים, כולם נוכלים, חוץ ממקורות המידע המפוקפקים שלכם ברשת. הם – קודש קודשים.

אם זה היה נגמר בחוסר אמון במערכות גדולות כמו ארגון הבריאות העולמי, משרד הבריאות, חברות התרופות וכו’ – ניחא. אבל הרי ברור שהתנועה הזאת של “כולם שקרנים ואינטרסנטים” לא נעצרת שם אלא משפיעה על היחס שלכם לכל מי שאתם באים איתו במגע: ממוסדות הלימוד שילדיכם לומדים בהם, דרך ועד־הבית וכלה ברב בית הכנסת שלכם. לא מן הנמנע שחוסר האמון יגיע בסוף גם לביתכם פנימה.

4.

בשורה התחתונה, אני אתחסן בעזרת ה’. לא כי בדקתי וחקרתי וקראתי מחקרים רפואיים, אלא כי אני יהודי מאמין. במי? ברופאים ברחבי העולם, במינהל התרופות האמריקאי, בראשי מערכת הבריאות בארץ, בגדולי הרבנים שהורו לסמוך על ראשי מערכת הבריאות (פשיטא!) ואף מיהרו לצאת להתחסן, בשכל הישר. וכמובן, מעל הכול, אני מאמין בקב”ה. שומר פתאים ה’.

אני אתחסן מאותה סיבה שאני עובר מתחת לגשר המיתרים ולא חושש שהוא ייפול (למה בעצם? אולי הקימו אותו מושחתים שתמורת בצע כסף בנו מנגנון שמשתיל צ’יפים במוח של כל מי שעובר תחתיו ואז נופל עליו?), מאותה סיבה שאני מרים את האמברקס של הרכב שלי ויוצא ממנו בלי לחשוש שהוא יתדרדר כי הכול בעצם קנוניה של הנהלת חברת קאיה הדרום-קוריאנית, שמקבלת כסף מביל גייטס, שמעוניין שכמה שיותר מכוניות יינזקו כי אז אנשים ייפצעו ותעשיית הגבס בעולם תשגשג.

אני אתחסן מאותה סיבה שאני לא חושש שבזמן שאצעק “איי” מהדקירה של הזריקה (ושיהיה ברור שתיפלט מפי איזו אנחה קטנה. חיסון זה דבר קצת כואב, לבני אדם רגילים שאינם פוליטיקאים מול מצלמות) האחות בקופת החולים תנצל את הסחת הדעת שלי כדי לשכפל את כרטיס המכבי־זהב שלי ולמכור אותו, תמורת בצע כסף, למדינת אויב.

5.

ואם כבר מדברים על אמון, אז בניגוד לכותבים אחרים השבוע, אני מאמין לאביב גפן. באמונה שלמה.

תראו, עד היום, כשהוא אמר דברי שנאה והסתה ופילוג פחות האמנתי לו. זה תמיד נשמע לי מין פוזה כזאת של רוקיסט בועט. טרנד שיחלוף יום אחד. ואכן, לקח קצת זמן, בערך 30 שנה, והנה הטרנד חלף. אביב גפן התבגר, ועכשיו הוא מדבר אמת לאמיתה. איזה יופי.

האם אין לו אינטרסים שיווקיים ויח”צניים? ברור שיש לו. הוא לא ר’ יוסף קרדונר. אבל למה לא להאמין לו? אם אתם הייתם פוגשים את האישיות של אברהם פריד לראשונה בגיל 47 לא הייתם מתרגשים באמת ומתמלאים באהבת ישראל טהורה?

6.

עדיין לא שמעתי בעיון את הדואט המדובר של גפן ופריד. סליחה, הייתי פשוט עסוק מאוד בלקרוא את כל התגובות עליו. משמיעה שטחית ראשונה נראה שאביב גפן מסוגל לכתיבה הרבה יותר מתוחכמת (“אני אחיך אל תשכח”, “אל תאבד את התקווה ותאמין באהבה” – בשביל טקסט כזה לא צריך את אביב גפן, פריד יכול לבקש מילד במכולת בברוקלין שיכתוב לו). וגם, לטעמי, אברהם פריד לא במיטבו בשיר. פשוט כי זה לא הז’אנר שלו. הוא במיטבו במלודיות המרגשות של יוסי גרין, משה לאופר או אפילו חנן יובל. שירי שמחה, שירי תפילה. גם אם השיר עצוב, תמיד תהיה שם האמונה היוקדת, התקווה לטוב יותר. זה הניגון החסידי. זה פריד. ואני אומר את זה לגמרי לשבחו.

מה לעשות, הוא לעולם לא יתחבר באמת לדיכאון של אביב גפן. זה לא עניין מוזיקלי, אלה החיים עצמם (נסו לדמיין את אביב גפן שר “כי הרבית טובות אליי” או “נישט געדייגעט יידן”). מבחינת גפן אנחנו בסוף העולם, מבחינת פריד הגאולה עוד לפנינו.

7.

אבל למה אני מדבר כל כך הרבה על השיר? תראו את שיחת הטלפון בין גפן לפריד שפורסמה כסרטון־פרומו לקראת יציאת השיר. אגב, היא ארוכה יותר מהשיר עצמו. וטוב שכך, כי במידה מסוימת עצם המפגש חשוב יותר מהשיר עצמו.

“היי אברם”, אומר גפן לפריד בשיחת וידאו, “אני כאן בתל אביב, באולפן, והגיעה אליי השירה שהקלטת. אני כולי בדמעות, אפילו רואים את זה. וצמרמורות. תשמע, בדמיוני לא האמנתי… כשהשיר נכתב אמרתי הלוואי הלוואי שאני אזכה לשיר איתך”.

“אביב, אני מתפלל שאנחנו נהיה שליחים לאחד את העם”, עונה לו פריד מתוך הרכב שלו בניו־יורק, “בפרט בימים אלה שכל אחד עובר מה שעובר. אם היה צורך באחדות בכל השנים אז עכשיו בטח הרבה יותר… עכשיו אני מחכה לשמוע את הביצוע שלך. שתצליח. שהקול ייצא לא מהגרון אלא מהנשמה. חזק ונתחזק”.

נכון, התחושה בשיחת הטלפון, וגם בשיר עצמו, היא שיש כאן שתי שפות אחרות לגמרי.

גפן מדבר בלפור (“אין שלום ואין שלווה”, הוא כתב בשיר. סליחה, דווקא יש המון שלום והאמת שעד הקורונה גם הרבה שלווה) ופריד מדבר תניא (“הסוד הוא לזכור שאנחנו אחים”, הוא אומר בשיחה, “הרגשתי את הנשמה שלך, אביב, את תוך־תוך הנשמה שלך”), אבל בסדר, אנחנו רק בתחילת הקשר. תמשיכו לדבר, אברם ואביב. תיפגשו. תלמדו. רק אם לא אכפת לכם, מדי פעם תשלחו לנו סרטון או שניים של השיחות שלכם.

בחודשים הקרובים של מערכת הבחירות הרביעית נזדקק מאוד לתזכורות האלה, לא לאבד את התקווה ולהאמין באהבה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’