בשעה 2.00 בלילה, בָפעם הראשונה בחיי (ואני מקווה, האחרונה), היה לי את הכבוד המפוקפק להיכנס לביתו של שכן, חבר טוב שכבר עשרים שנה חולק עמנו את החיים ביישובנו, ויחד עם ראש המועצה והצוות שלו, להודיע לו את הגרוע מכל:
אשתו – אם ששת ילדיו, שהיו כולם שם מכונסים בסלון וממתינים בדריכות לעדכונים מחוליות החיפוש שכבר שעות ניסו לאתר אותה – לא תשוב הביתה לעולם. שהיא נרצחה באכזריות באחד משבילי היער שעל יד יישובנו.
זעקות השבר, הכאב הבלתי נתפס שלהם, אבל גם שלנו, של כל החברים, השכנים, קרובים יותר או פחות, ההלם, והכעס. אי אפשר לתאר. רק לדמוע.
אנחנו יושבים מחובקים, מנסים לעכל, ופתאום אחד הילדים פורץ בבכי וכולם נקרעים שוב. צריכים להיות חזקים – אומרים. אבל מי מצליח? מי יכול? וכולם מסתובבים כמו חיות פצועות שאיבדו את הצפון ואינם מוצאים מנוח.
ממלמלים כמה מילים ריקים מתוכן ובוכים. ממתינים למשהו שאף אחד אינו יודע מהו. וצריך להתחיל לארגן את הכל לקראת ההלוויה, למרות שעדיין לא ברור מתי היא תהיה. לגשת לבית הקברות לסמן מקום קבר שיתחילו לחפור עוד מעט.
וזו שכנה, חברה, שהזמינה אותנו ליל שבת האחרונה. ישבנו ואכלנו. צחקנו ולמדנו. ועכשיו מכינים את קברה.
אלי! אלי! תן בנו כוח לאהוב, ותן להם – לכל בני המשפחה – את כוח לשאת את האבל הכבד. שנוסיף אהבה. נחמה. ונראה רק את הטוב והמחר הזורח.
ומן השמים ינוחמו.
הרב ראובן עוזיאל הוא רב הישוב טל מנשה וצפון השומרון