סוף-סוף: שמו של ה’שור הזועם’ ביום ליום נחשף

 אחרי עיתוני המלחמה של השבועות האחרונים, היו עיתוני סוף השבוע האחרון מרעננים יותר – עיתונים שדנו בשאלה האם הפסיקה, או שלא הפסיקה, המלחמה בעזה. מבצע, סליחה.

גם השאלה ניצחנו או לא, צפה ועלתה במלוא צוק האיתן.

השבועונים נסחפו הרבה יותר לאשליה לפיה המלחמה הגיעה לקיצה. ‘יום ליום’, למשל, דיווח כי בדרום חוזרים לשגרה בחשש גדול” ו”בצה”ל נערכים לוועדות החקירה”.

“שמחים בצאתם”, הייתה שם עוד כותרת, כשהעורך מנבא כי בסיבוב הבא יוטלו על ישראל… טילים כימיים.

אז זהו, שבשבת כבר ידע עם ישראל שהוא עדיין בסיבוב. עוד חזון למועד של הסיבוב הבא.

היומונים, אלו שיוצאים בשישי ומעודכנים מעט יותר, היססו. “חשש שהאש תתחדש”, הייתה כותרתו של יתד נאמן. “72 השעות של הפסקת האש מסתיימות ב-8”, הזכיר ‘המודיע’, והוסיף: “בישראל מתייחסים ברצינות לאיומי החמאס לחדש הבוקר את הירי”.

מי שאחזו בידיהם את העיתון בבוקר כבר ידעו על חידוש הירי באישון לילה, איפשהו לקראת 4 לפנות בוקר.

 מילא לריגול משפחה-בקהילה, כבר התרגלנו (“יציאת עזה”, הייתה גם השבוע הכותרת הזהה בשני השבועונים), אבל המודיע-יתד נאמן? לזה עוד לא נחשפנו עד היום.

אז זהו, שהשבוע הוקפצו שני כתבי השטח, בשני היומונים, לגזרה שווה – לגבול הצפון, לאיתור מנהרות הנחפרות מתחת לבתים.

רעיון מבריק, אגב. הציבור מאד אוהב סיפורים מהסוג הזה. אלא שחוץ מהרעיון הזהה, שום דבר בכתבות לא דמה אחד לשני.

בעוד כתב המודיע נחת היישר אל לב הסערה, אל מושב זרעית, שם מתגוררת אשה בשם אסייג, מדור המייסדים – ומי שאחראית לסיפורים מסמרי השיער על קולות באישון לילה וחפירות קונגו מחרישות אוזניים.

כמו בסיפורי שרלוק הולמס ערכה האשה לכתב תצפית על המקום ממנו חטפו את גולדווסר ורגב, שני החיילים שחטיפתם הובילה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, לפני 8 שנים. אחר כך היא סיפרה על הרעשים המוזרים, ועל אתר התיירות החשוד הנבנה על ההר ממול, בשטח האויב. זרעית, שתולה, אביבים – בכל ישובי הגבול הללו ביקר הכתב, תוך שהוא מביא את הקולות מהשטח.

אז נכון שהכותרת ביתד הייתה קולעת יותר – צימר בצפון, נוף נהדר, אופציה למנהרה… (מצפון נפתחת מנהרה – כותרתו השבלונית של המודיע), אבל כתב יתד נאמן, לטעמי, די פספס את הנקודה. הוא יצא אל השטח ב…מטולה, דיבר עם חקלאי, שסיפר לו ש”אין שום מתח”. טוב, בשביל לשמוע שאין שום מתח אפשר להישאר במערכת הממוזגת בבני ברק. לא חבל על הדלק?

חיים בירנבוים הוא שמו של החקלאי, שידע לספר על הבית הנבנה בשטח האויב, בית חדש. “לך תדע אם יש מתחתיו מנהרה, הכל אפשרי, אבל להגיד לך שאני מודאג? לא”.

אז זהו, שהקוראים מצפים לכתבת שטח ‘מפחידה’, ‘מודאגת’, מלאה בחשדות, בקולות, ברשרושים – לא די להם בכך שהכתב יספר שבמושב זרעית יש אשה “שמנצחת על חורשת השמועות”, וכי לטענת התושבים שם יש “רעשי חפירה כבר שנתיים”. צריך לצטט אותם, לעמוד מולם, לחוש את דאגתם.

גם שיחה עם רבה של מטולה, הרב ברוך פכטר היא טובה וחשובה, אבל מה הקשר לחפירות מתחת לבתים? הבית שלו ממוקם בלב המושבה. סביר להניח שהוא לא זוכה לביקורי חפירות בלילות.

אגב, דרוש כתב שטח ביום ליום. מזה שבועיים שאיני מוצאת שם כתבה מהסוג הזה. אנשים אוהבים את זה. תפנימו.

 זוכרים את הקבינט הנתיינתי מ’יום ליום’ במדור מהשבוע שעבר?

ובכן, אחרי שכיכב במדורנו בשבוע הקודם, השבוע הוא כבר הפך למסגרת (קבועה?) בטור ‘שור זועם’.

אלפונסו מנקה הרחובות, רפי מהנגריה, יוזף הקבצן ובז’ורנו מהעירייה עסקו השבוע בדיון פלספני על המנהרות. חיסלו אותן או שלא.

גם השבוע לא יכולתי שלא לקרוא את הדיון של החבר’ה המלומדים בשקיקה. הם קצת הזכירו לי קבוצות וואטס-אפ, בהן מתדיינים עיתונאים מלומדים אודות המצב הבטחוני, תוך שהם מפזרים תובנות כאילו היו בטחוניסטיים מבטן ומלידה.

כשז’וזו מפרשן מהלכים, אנחנו מגחכים. כשאנחנו העיתונאים עושים זאת – אנחנו מרגישים מאד חשובים. יש מצב שזה בעצם לא רציני? יכול להיות שאת הדיונים הללו צריך להשאיר למומחים בתחום? יתכן שחברי כנסת חרדים לא ממש מבינים בטחון ולא ממש אמורים לחוות את דעתם על המלחמה?

אלפונסו-ז’וז’ו-רפי-יוזף, כמשל.

 הצתה מאוחרת. באיחור של כשנתיים נזכר המודיע לבקר את נתניהו על התערבותו בבחירות בארה”ב, נגד הנשיא ברק אובמה.

אבל אם חשבתם שכתב המודיע הפך לאנטי-ביבי באופן המזכיר עיתונאים שאינם יכולים להעביר שבוע או טור בלי לתקוף את ביבי, הרי שהמשך הטור תיקן את הרושם. הכתב בהחלט הבין את נתניהו על שלא החריף את הטון בעזה. יומיים השבתה של נתב”ג הרסו כלכלית, השבתה של למעלה מכך מי יודע מה הייתה מחוללת.

גם סופרו הצבאי (בהמודיע, כל כתב = סופר) היה הוגן כדי לבקר ביושר את המערכת הצבאית. די נדיר אצל כתבים צבאיים, שמגויסים למערכת המעניקה להם ידיעות ומידע. “לא נעים לומר על כמה מבכירי הבכירים שהם במילה יפה ונקיה ‘לא דוברי אמת’, ובמילה שצריכה להיאמר באופן הישיר ביותר – ‘שקרנים’, כשהם באים לומר לנו שאיום המנהרות עמד בראש מעיניהם וכי כשהם יצאו למלחמה העניין תפס את המקום הראשון”.

ועוד משהו, פרי עטו של הכתב הצבאי דהמודיע. “בתחבולות תעשה לך מלחמה. פה נלחמו קונבנציונאלית, לא הפתיעו. שיטות הפעולה היו בנאליות, עוצמתיות, מדויקות, עם פצצות מאד חכמות היודעות לחדור דרך סורגי החלון היישר לתוך המטבח שם עומד האדם בו רוצים לפגוע, אבל בזירת הלחימה הכל התנהל בשגרה מחרידה. בלא משהו שאפשר לקום ולומר, הנה היה כאן מהלך מבריק, מפתיע, שהדהים את האויב והעולם”.

אגב, גם הכתב הצבאי של משפחה העז להביע את דעתו כי המבצע נכשל. “מבחינה צבאית סיכום מבצע צוק איתן עומד על גבול הכשלון או המחדל, ואולי שניהם ביחד”.

 אם תהיתם (אני תהיתי, גם התקשרתי לברר) לאן נעלם הכתב המדיני של יתד נאמן בשבוע כה סוער, הרי התשובה שקיבלתי: היה פיצוץ של חומרים, לא נותר מקום.

חבל.

מצד שני, הצלחתי למצוא ב’מקור נאמן’ תובנה נכונה ומעניינת, קצת בלתי שגרתית בנופה של העיתונות החרדית האוהבת לאחרונה לקשור הררי תהילות לראשו של שר הפנים גדעון סער.

יעלון כובש את המרכז, אוגף את סער – קבע הכתב, ובצדק רב. “הוא אחראי מאד, הוא סופג ביקורת בימין והליכוד, אבל לא נרתע ודבק בעמדתו”.

מה שנכון – נכון.

 יפה עשה בקהילה כששיגר כתב להתלוות אל האדמו”ר מבוסטון בשטח הכינוס של חיילי צה”ל על גבול רצועת עזה.

אבל אם כבר תמונה של הכתב יחד עם האדמו”ר – למה תמונה שלהם מחדרו של הרבי בביתו, ולא איפהשהו בשטח עצמו?

 אחרי שבועות של עיתונים גדושים מראיונות עם האלוף יעקב עמידרור, ציפינו השבוע למרואיין חדש. אבל לא. מתברר שיתד נאמן ובקהילה התקשו לנטוש את האיש, ושילבו אותו גם השבוע בכתבות השונות…

אפשר להחליף דיסקט?

 אהבתי.

• המודיע היה העיתון היחיד ששלח כתב אל בית האבלים של אברהם וולס הי”ד. כתבה מצוינת.

• משפחה היה היחיד ששלח כתב לאוהל האבלים של הדר גולדין הי”ד, כמו גם לאוהל של בניה ישראל הי”ד בחברון. עצוב היה לקרוא כי הכתב תכנן להשתתף בשבת האופרוף של החייל, ומצא עצמו עושה את צום תשעה באב עם משפחתו האבלה.

• מאד אהבתי את התזכורת של יום ליום על קיטנותיו של שר החינוך שי פירון. זוכרים איך בישר עליהם במסיבת עיתונאים חגיגית? איך בכו ח”כים חרדיים על האפליה? אז זהו, שאיש לא זכה ליהנות ממטעמי הקייטנות דהשנה, המלחמה שמה קץ לכל.

• אהבתי את האגדה המעניינת אותה הביא יום ליום, ואשר לפיה אמר השר אורי אריאל לשר נפתלי בנט שיאחד נגדו לקראת הבחירות הבאות את כל הימין, כולל את מיכאל בן ארי. הלו, בנט, לך תעשה שיעורי בית ותלמד על מערכת היחסים ה’מופלאה’ השוררת בין אריאל לבין בן ארי. קודם שאתה קונה לוקש איומי שכזה…

• אהבתי את החשיפה הראשונית של שמו של כתב יום ליום, האיש ו’השור הזועם’, האיש והפרלמנט הנתנייתי קובי לוי, שבמשך שנים התחזה שם לשמות עט בדויים. שמו הוסר כשהקים מפלגה שהתחרתה בש”ס, שמו הוחזר לאחר שלאחרונה התאחד עם המפלגה. תעשו ‘וי’ לאריה דרעי, בהחלט כתב נכבד לעיתון. טוב שהקוראים יידעו מה שמו…

 מאוד לא אהבתי.

• כמו בכל שבוע, עשה חדשות משפחה בית ספר לחדשות בקהילה. בבקהילה ‘אין כמעט מה לקרוא’, מלבד הקטע הפוליטי, הממלא שנים-שלושה עמודים גג. אפילו הכותרת עמדה באותו קריטריון – תמונה יפה של החיילים היוצאים מעזה לעומת תמונת טנק מטושטש קמעא בבקהילה.

ובכל זאת, בשוליים, לצד כתבות שטח מרתקות של משפחה, מאוד לא אהבתי למצוא סיקור לסיורו של הנשיא רובי ריבלין במד”א שבאשדוד. קודם כל, לא מיצינו עם ביקורי מד”א? עוד מישהו אמר אני ולא קיבל סיור שם? שנית, לכל ברור שמדובר בסיור יח”צני, למה לא למקם אותו במסגרת, בעמודי הפרסום? למה לתת לו חלק ונחלה בסיקורי השטח היפיפיים תחת הלוגו “היום שאחרי”?

• לא אהבתי את החזרה על האשליה החרדית בדמות כמיהתו של נתניהו לכניסת החרדים לממשלתו. מדובר באגדה, אם לא הבנתם את זה עד כה. “מבחינת נתניהו הוא רוצה את החרדים”, טענו ב’יום ליום’, “אבל החרדים לא ממש רוצים אותו…” דרעי אפילו אמר לכתב שהוא לא מוכן להיכנס לממשלה.

להלן התיאוריה הקרובה יותר למציאות: אילו באמת היה נתניהו חושק בש”ס ו/או ביהדות התורה, אז אולי היו חלקים ביהדות שהיו מסרבים להיכנס (משום תחושת הפראייריות), אבל ש”ס? – הופס הייתה קופצת פנימה…