לנפוש או לא לנפוש, זו השאלה

זו לא הפעם הראשונה שיש מלחמה. זו גם לא הפעם הראשונה שהיא חודרת לימי בין הזמנים. וזו גם לא פעם ראשונה שאנחנו בדילמה מה עושים ומה מארגנים.

אבל הפעם זה שונה. שכן הפעם אנחנו בטוחים שהמלחמה תסתיים בכל יום בהפסקת אש או לכל הפחות בהפוגה קלה כך.

כך אנשים שארגנו לעצמם חופשה הסתפקו האם לקחת את הסיכון הנמוך אך הקיים. מארגני הנסיעות למיניהם כמו גם מארגני האוטובוסים מערי הארץ מצאו עצמם בלבטים עד הרגע האחרון.

לבסוף הוחלט: נבטל הכל עד סוף השבוע של תשעה באב ונראה מה יהיה אף אחד לא יצא לטיול מתי שנלחמים. איש לא רוצה לראות בחורי ישיבות מחולצים מלב המדבר או מלב ים במסוקי 669 כשמסוקים אחרים נושאים פצועים מן הדרום לסורוקה.

גם גדולי ישראל הורו לבחורי הישיבות להמשיך את הזמן עד סוף השבוע.

והנה הגיע סוף השבוע ונראה כי הלחימה הסתימה, ומטחי הטילים הסתיימו, וניתן  לחזור לשגרה.

מנהלי הטיולים החלו בעבודות לארגון הקעמפים והנופשים למיניהם, וגם ממלא מקום ראש עירית אלעד הרב שמואל גרוסברד עשה הכל יחד עם ראש העיר הרב ישראל פרוש על מנת לאפשר לתושבי העיר תחבורה לחופי הים והפארקים השונים.

הפרטים האחרונים  כבר נסגרו, המזוודות נרכסו, והצידניות [כולל מיכלי הקרח שבהם] נארזו. כולנו חשבנו שזהו…

אלא שאז ביום שישי האחרון גילינו כולנו שאנחנו במזרח תיכון מוזר .מזרח תיכון שאין לו כללים

וכעת הדילמה שבה: האם לארגן אוטובוסים או לצאת עם הילדים להיכן שהוא, או שזה ‘לא מתאים’? האם לפרק את המזוודות ולפתוח את הצידניות, שכן שוב, לא ניתן לנפוש כשבעזה מחרפים צעירים יהודים את חייהם?

מי ידע?