אחי החרדים, אתם לא הייתם שם

שבועות של שקט מלחמתי עברו עלינו, לא בגזרה העזתית כמובן. בזו ההשקפתית. יתד והפלס ושאר בעלי ה”השקפה הטהורה”, למעט פליטות כדור פה ושם, ראו לנכון, בצדק להוריד את סף השנאה, ולנצור אש, בינתיים, מול מי שמחרף נפשו ברגעים אלו בקרב.

גם בציבור החרדי הרחב רבים טופחים היום לעצמם על השכם. רבים מתוכנו התנדבו לתת אוכל, מכתבים, סיוע של ארגוני החסד השונים, ביטול חופשת בין הזמנים, ובעיקר תפילות ולימוד תורה שאכן התחזקו במקומות רבים.

התחושה היא שנתנו את חלקנו ב”מאמץ המלחמתי” וכעת, לאחר שכוך הקרבות, ניתן לחזור לשגרה ולהפטיר כאשתקד.

אלא שרבים רבים לא יוכלו לעשות כן. החל מהמשפחות השכולות, המעגל הקרוב, המשפחתי, המעגל הרחב יותר, החברים, החברים של החברים, השכנים, המכרים. הפצועים הרבים, מהקשים הנלחמים על חייהם, דרך הבינוניים וה”קלים” שגופם כבר לא יענה להם בקלות כל כך, אם בכלל. עשרות אלפי החיילים ש”רק” היו שם, וחזרו עם מראות שלא יעזבו אותם זמן רב, ומסביבם ההורים שלא ישנו, והחברים שדאגו עד אימה. ועד עשרות אלפי המילואימניקים שהקדישו ימים רבים, וימים רבים יעברו עד להשלמת החסר בעבודה, במשפחה, בשלווה של חיים שוטפים, נורמאליים.

והחרדי אשר יישיר מבט לכל אלו, גם אם השקפתו איתנה כצוק, יתקשה להשאר אדיש. אחינו יוצאים למלחמה, ואנחנו ישבנו פה.

ואם החרדי יתקשה להשאר אדיש, חשבו על שאינו חרדי. במלחמה זו נקברו נציגים משלל זרמים בישראל, נפצעו מישובים בפריסה ארצית, וגויסו כמעט מכל בית, משפחה, שכונה. לכל אלו, כן, אנחנו חייבים תשובה.

אז מה התפקיד שלנו?

כציבור, לקחנו על עצמנו תפקיד חשוב, לשמר את רוחו של עם ישראל, אם זה בתורה, אם זה ב”עבודה” – תפילה, ואם זה בגמילות חסדים. אנחנו עושים זאת כל השנה, כל השנים, ואסור שאי מי יזלזל בכך.

אך בעת קרב, בעת בה אין בית שאין בו התגייסות, גם אנחנו חייבים בצו זה.

האמצעים לא צריכים להשתנות, גם לא הצורה. כלי המלחמה שלנו מוכרים, הגייסות מאומנים, החיילים מבינים את תפקידם, כל אשר נותר הוא להכריז עליהם כחייבי גיוס. לא להמשיך כ”בלתי מעורבים” מודאגים, אלא להפוך, רשמית, ל”תומכי לחימה”.

אם כוחנו בתפילה יש להכריז באופן בלתי מתפשר על גייסות של מתפללים, מאורגנים, במקומות קבועים וידועים מראש, אשר יעזבו את כל דאגות היום-יום ויגויסו למערכה.

אם כוחנו בלימוד אין די בביטול חופש, החופש מבוטל גם למליוני האזרחים בדרום ממילא, אלו הם ה”אינם מעורבים”. כדי להפוך ל”תומך לחימה” יש להתגייס בכל כולך, בשטחי כינוס מיוחדים, במסירות נפש ללימוד מעל ומעבר לשוטף ולרגיל, ובעיקר בהכוונה ברורה, ללומד ולצופה, שמדובר במי שמגוייס למטרה אחת, להגן ולתמוך בלוחמים.

ואם בגמילות חסדים, יש לערוך גיוס חרום של ממש, במטה מסודר ומתואם, בחלוקת גזרות, בהכוונה של פיקוד העורף וגורמי הביטחון השונים, ולכוון למאמץ זה את כל הנוער אשר אינו מגוייס כולו למערכה בחיילות הרוח.

מערך מסיבי, מסודר, מוכוון מטרה, באמירה ברורה שאנחנו במערכה, לפי הכשרתינו ויכולותינו, במלא הכח ובמלא המסירות, ישדר לנו ולהם, לאחינו הלוחמים, “אחינו, יצאתם למלחמה, ואנחנו יושבים פה, אבל אתכם בכל הכח, הכח שאנחנו מכירים”.

קבוצת כדורגל אינה יכולה ללא אוהדים. הם הרוח החיה של הקבוצה, השחקנים חולמים, מתאמנים, משחקים בשביל תרועתם, הם הכוח הפיננסי של הקבוצה, ותכלית קיומה, אבל, תמיד ישארו צופים, בלתי מעורבים במשחק עצמו, כאלה שאין מערכה ספציפית תלויה בהם. עד שלא ייראו על כר הדשא, עד שלא יהיו מהנצפים ולא מהצופים, עד שלא יחשבו ולו חלק מהצוות המאמן, התומך, המכוון, הם אינם שותפים. הם בחוץ. ביציע.

אנחנו צריכים לרדת מהיציע לדשא. לתרום שם את חלקינו, להמנות על הצוות השותף למשחק, מכוון אותו, תומך בו, אם לא משתתף בו עצמו. הצוותים שלנו כבר שם, מוכנים ומאומנים, וכעת רק נותר להלביש אותם את בגדי הצוות, את בגדי הקבוצה. מעורבים.