1.
השבוע הקראתי ברדיו מאמר חכם שכתב שמחה רוטמן בעמוד הדעות של ‘ישראל היום’, שכותרתו “אל תיתנו לשוליים לנהל אותנו”.
קשה לכם? חשים בדידות ודיכאון? ייתכן ומגיע לכם הרבה מאוד כסף
חברת נתיב נדל”ן חוגגת 30 • ואיך אתם תרוויחו הטבות שלא יחזרו?
לפני שנמשיך, הערה תקשורתית קטנה בקשר ל’ישראל היום’: העיתון הזה זוכה מיומו הראשון לבוז עמוק מכל כלי התקשורת בארץ, ובפרט מכותבי ‘ידיעות אחרונות’.
“החינמון”, הם קוראים לו בזלזול. אני דווקא שמח שהעיתון הזה מתגלגל חינם אין כסף ברחובות. ככה יש סיכוי שאולי הוא ייפול גם לידיהם של תינוקות שנשבו, אנשים שמנויים כבר שנים לעיתונים הוותיקים, ומי יודע, אולי הם אפילו יפתחו את מדור הדעות המאתגר של העיתון, ותפיסת המציאות המעוותת, שעליה הם משלמים יום יום בכסף מלא, תדולל עם קצת אמת חינמית.
קריאת מאמרים של כותבים כמו העורך בועז ביסמוט, ד”ר חיים שיין, יעקב אחימאיר, נדב שרגאי, ד”ר איתן אורקיבי, גלית דיסטל־אטבריאן, שרה העצני־כהן, עדי ארבל, עקיבא ביגמן ועוד כמה אנשים חכמים ששכחתי את שמם, יכולה לפתוח להם את הראש לעוד כיוונים ואולי אפילו להפוך את החיים שלהם להרבה יותר יפים. או לקצת פחות מרירים.
בחזרה למאמר של רוטמן. “באופן אירוני, הטור הזה עושה בדיוק את מה שהוא מתנגד לו”, הוא כתב. “שבוע שלם טבענו בשיח דוחה ומגעיל של השוואות להיטלר או של זעקות נגד משפחות שכולות; של גינויים, ואז גינוי למגנים שגינו יותר מדי, וגינוי למגנים שגינו פחות מדי, וגינוי לאלה שגינו את המגנים… למעשה, הקמפיין אינו של הימין כנגד השמאל או של החילונים נגד הדתיים. מדובר בקמפיין ארוך ומתמשך של התקשורת הישראלית נגדנו, נגד העם העברי היושב בציון. פעם אחר פעם מנסים לשכנע אותנו שאנחנו מכוערים. מטיסת השוקולד ועד לכיסאות הכתר המתעופפים. כמובן, כל דבר הופך לתופעה, בלי פרופורציה ובלי השוואות”.
וממשיך רוטמן וכותב: “בשבוע שעבר התגלה חיסון לקורונה! כמעט שכחנו את זה מרוב ג’יפה. למי זה נראה הגיוני שסדי בן שטרית, דמות שוליים עם פה מלוכלך, יקבל יותר מפי שישה אזכורים בחדשות מהמשלחת הרשמית שנחתה מבחריין בשבוע שעבר? למי זה נראה הגיוני שיוקדש נצח טלוויזיוני של פתיחת מהדורת חדשות למפגין שדיבר באופן גועלי למשפחה שכולה? זה מה שמעניין? זה מה שצריך להיות על סדר היום? נראה שעבור יותר מדי אנשים שקובעים את סדר היום שלנו, לא מדובר בתקלה. מדובר בתוכנית שיטתית. כאילו קיימת איזושהי חובה קדושה לשכנע אותנו שהשוליים הקיצוניים ביותר של השיח הם פניה של החברה הישראלית”.
2.
אחרי שהקראתי את המאמר הזה, קיבלתי תגובות מכמה מאזינים שהעירו לי שטעיתי בניקוד. בדרך כלל אני חושש מאוד לעשות טעויות בשידור. כל מי שקורא בתורה או בהפטרה, או אפילו ניגש להיות חזן, מכיר את הטיפוסים האלה שיש בכל בית כנסת, שתמיד יתפסו אותך על טעויות ניקוד והגייה. זה מלחיץ. הם מחכים לך בפינה. ואם כך בכל בית כנסת קטן, אז ברדיו תכפילו את זה פי אלף, כי הרי לכל שידור מקשיבים אינספור נוקדנים שכאלה, ומי יודע על אילו טעויות הם יתפסו אותי.
אבל הפעם שמחתי בטעות. הייתי גאה בה אפילו.
המתקנים העירו לי שלא ביטאתי נכון את שמו הפרטי של סדי בן שטרית, אותה “דמות שוליים עם פה מלוכלך”, שהוזכרה במאמר. ועל הטעות הזאת, על זה שלא ידעתי לבטא נכון את השם של האיש הזה, אני שמח. כן, לא הכרתי את האיש ואני גם לא רוצה להכיר אותו.
נתקלתי בשם שלו לראשונה בחיי במאמר הזה, שבו נכתב כמה חשוב לא לכתוב עליו.
3.
למחרת, בעקבות התגובות לשידור, חיפשתי בגוגל והבנתי שהחמצתי סערה ציבורית מטורפת. ביום חמישי שעבר עמד אותו בן שטרית בהפגנה לילית של תנועת ‘קריים מיניסטר’ מול הבית של ראש הממשלה החליפי בני גנץ, שיערו הארוך התבדר ברוח של ראש העין, והוא הקריא בלהט של מרטין לותר קינג את השטויות שכתב בסלולרי שלו על נתניהו: “אין מחילה להרס ולהתעמרות בנו האזרחים! בשנות ה־30 היה צורר ליהודים, הוא היה בגרמניה, והוא התנהג בדיוק כמוך – שיסה, הסית, הרס!”.
הסרטון בן ה־18 שניות שמתעד את המשא של סדי בן שטרית היה לי ארוך מדי. לא הייתי צריך כל כך הרבה זמן כדי להבין שמדובר בבן אדם, איך לומר, לא בדיוק לעניין. אתה קולט את זה אחרי שנייה וחצי. זה לא רק מה שהוא אמר אלא איך שהוא אמר. הוא באמת לא שווה יחס.
אבל לא תאמינו איזו אישיות ציבורית בכירה מיהרה להוציא הודעת גינוי לנאום המביך הזה. ראש עיריית ראש העין? לא, בכיר יותר. הרבה יותר: נשיא מדינת ישראל! “וגם הבוקר נאמר בבירור, בלי אם ובלי אבל”, כתב ריבלין בפאתוס ששמור לגינויים של אירועי תג מחיר, “השוואת ראש הממשלה נתניהו לצורר היהודים היטלר איננה מחאה לגיטימית. שיח שכזה מזעזע את יסודות הבניין המשותף שהקמנו ועל כולנו להוקיע אותו”.
סליחה, אדוני הנשיא, התבטאויות של טיפוסים מסוגו של האיש הזה, שאני לא יודע ולא רוצה לדעת איך בדיוק מבטאים את שמו, הן ממש לא איום על יסודות הבניין המשותף שהקמנו. הבניין שלנו עבר טלטלות גדולות בהרבה מהמניפסט המטומטם הזה מול הבית של גנץ – ונשאר איתן כצוק גיברלטר. עברנו את פרעה, נעבור גם את סדי.
אתה יודע מה עלול באמת לזעזע את חיינו? נשיא המדינה שמתייחס ברצינות לשיח רדוד שכזה. מקשיב לו, מתפלמס איתו, אפילו מגנה אותו. בני עמי בחרו בטמטום. זה באמת עלול להיות מסוכן.
4.
כמובן שהוא הדין לגבי הטיפוסים שעמדו מול הבית של משפחת פרקש השכולה במוצאי שבת בקיסריה. טוב, את הסערה הזאת כבר לא פספסתי. היה קשה עד בלתי אפשרי לפספס, כי היא פתחה את כל המהדורות.
ולא, אני לא מותח עכשיו ביקורת על זה שאת סיפור הקללות בקיסריה התקשורת הבליטה מאוד ולעומת זאת מנאום ביבי הצורר שווה היטלר היא התעלמה. כי לדעתי, כאמור, משני הסיפורים היא צריכה להתעלם.
הרי 13 האנשים שעמדו שם בקיסריה (ספרתי, פעמיים) וקיללו את משפחת פרקש הם לא תופעה. אפילו לא תופעת שוליים. הם לא מיעוט ולא קומץ וגם לא קומצון. הם לא מייצגים אף מגזר. בדיוק כמו שסדי לא מייצג אף מגזר. לא שמאל ולא ימין.
אתם יודעים מה? בעצם, הם כן מייצגים מגזר: מגזר המאחלי־למשפחות־שכולות־שימות־להם־עוד־בן ומשווי־ביבי־להיטלר. אוקיי, בסדר, כמה אנשים מונה המחנה הזה? מה האלקטורט שלו? כמה תומכים יש לו מימין או משמאל?
זה מדהים. אין פוליטיקאי שמכבד את עצמו שלא הוציא השבוע הודעת גינוי נגד המפגינים שהעזו לחצות קו אדום ו”לקלל משפחה שכולה”. רגע, ואם משפחת פרקש לא הייתה משפחה שכולה אלא סתם משפחה מאושרת מקיסריה, מותר לעמוד מול הבית שלה ולאחל לבניה מוות?
שיהיה ברור: אני לא חושב שהתקשורת צריכה להתעלם מכל הפגנה או התבטאות חריפה.
הרוח שעולה מההפגנות בבלפור למשל – לא שלט אחד של דפוק אחד, אלא המסרים הקשים שעולים שבוע אחרי שבוע מכל הנאומים וממרבית השלטים – שווה דיון ציבורי. אני גם חושב שראוי לסקר את השיח סביב השואה ולקחיה. כן, הנאום ההוא של סגן רמטכ”ל במדים שמדבר בטקס יום הזיכרון לשואה ומזהה בחברה הישראלית “תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט” – שווה סערה אמיתית.
או למשל ההתבטאויות של בכירי חוקרי השואה נגד גיבור ישראל תא”ל במיל’ אפי איתם שמועמד לתפקיד יו”ר יד ושם. צריך לעסוק, חשוב לעסוק, בניסיון שלהם למנוע את המינוי מאדם שעלול חלילה לשנות את הנרטיב שהם מובילים בשנים האחרונות, של שואה כעוד אירוע של רצח עם, עם הרבה פחות דגש על הסיפור היהודי והרבה יותר דגש על ה”תהליכים” שעוברת החברה בישראל. זה בוודאי שווה סיקור ודיון עומק. כל זה, למשל, חשוב ומשפיע.
אבל נאום ראש העין של סדי? תעשו לי טובה.
5.
ולסיום, הייתה גם ידיעה מקושקשת על סכסוך מקומי, שהתפרסמה בכל אתרי החדשות ודוקא עשתה לי טוב השבוע: “צפון תל אביב: התפללו בחוץ בשל ההנחיות, ונתקלו בהתנגדות מצד התושבים”, כך בכותרת.
והנה הפרטים: “תושבי ‘כוכב הצפון’ שבצפון תל אביב יצאו להתפלל בחוץ כדי לשמור על ההנחיות. אלא שאת השכנים שלהם זה הצליח להרגיז, והם קראו להם להסתלק משם כי זה מפריע”. גם פה צורף סרטון קצר של איזו שכנה שצועקת “לא מספיק ביום שישי, גם בשבת? נמאס מזה, נמאס! אני לא גרה בבני ברק, לכו לבני ברק!”.
מה כל כך משמח בידיעה הזאת? אני אגיד לכם מה: כמה זמן אנחנו בשגרת קורונה? תשעה חודשים? בגל הראשון, עד אחרי פסח, לא התפללנו במניינים בכלל. לא בבתי הכנסת וגם לא בחוץ (אולי קצת במנייני מרפסות). אחרי זה, ובעצם עד היום, במשך חודשים, מאות אלפי יהודים חרדים, דתיים ומסורתיים מתפללים שלוש פעמים ביום ברחוב.
להערכתי מדובר באלפי מניינים קטנים שפזורים ברחבי הארץ, כולם בחוץ: בגינה, בחניון, על המדרכה, בכיכר. חלקם הגדול באזורים חילוניים מובהקים. שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע. ובכל זאת, אחרי תשעה חודשים אנחנו שומעים רק על מקרה אחד, של שכנה מקללת אחת, בשכונה אחת, בתל אביב אחת. כל יתר המניינים עוברים בשקט ובשלווה, המתפללים והשכנים, באשר הם, יודעים למצוא פתרונות חכמים ופשרות. מה טובו אוהליך יעקב, גינותיך ישראל.
זה מדהים בעיניי. זה אומר שאם מניחים לרגע לשיח הפוליטי והתקשורתי המקטב ויורדים לשטח, למציאות, מגלים שאנחנו עם אוהב וסובלני, שיודע להסתדר. בסוף בסוף אנחנו הרבה יותר טובים וקרובים ממה שמספרים לנו.
ולא, זו לא איזו אג’נדת פיוס בכל מחיר של אשת התקשורת הנחמדה ההיא, שאת שמה אני דווקא יודע לבטא, סיון רהב־מאיר. זאת המציאות האמיתית.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’