מי טבע את המשפט: ‘הישיבה היא בית היוצר לנשמת האומה’?

אחד התיאורים היפים, אולי הנוגעים ללב על הישיבה החרדית היא היותה ‘בית היוצר לנשמת האומה’. את התיאור המדוייק, המוצדק והרגיש הזה שמענו לא אחת מרבותינו, אפילו מגדולי הדור, ונתקלנו בו בטקסטים הגותיים ועיתונאים חרדים ביניהם הביטאון הליטאי ‘יתד נאמן’.

אלא שאת המשפט היפה הזה לא טבע אחד מגדולי הדורות הקדומים, גם לא אחד מהאידיאולגים המפורסמים של אגודת ישראל בראשית המאה ה-20. מי שפרסם אותו לראשונה היה לא אחר מאשר בן ישיבת וולז’ין שפקר חיים נחמן ביאליק. הוא ולא אחר. ההיגד לקוח מתוך שירו המפורסם ‘המתמיד’.

הנה הקונטקסט המלא: “הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי!” – הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה? הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?”

אז מה הבעיה? האם הישיבה אינה ‘בית היוצר לנשמת האומה’? האם התיאור של ביאליק, המשורר הלאומי, אינו מדוייק?

ובכן זו אינה בעיה כמובן. התהיה שנותרה בי לאחר ‘הגילוי’ של מקור הטקסט, האם ב’יתד נאמן’ עדיין היו חוזרים בחדווה על ‘בית היוצר לנשמת האומה’ אילו ידעו שביאליק הוא זה שעומד מאחוריה?

זו שאלה כמעט פילוסופית – תיאולוגית: האם אמירות ‘דתיות’, ‘השקפתיות’ יכולים לצאת מאנשים הרחוקים מתורה ומצוות? גם ההיגד כי ‘יותר מששמרו ישראל על השבת – שמרה השבת על ישראל’ לא לקוח מחז”ל אלא מאחד בשם אשר גינצברג או בשמו הרווח ‘אחד העם’. האם משמעות הדבר שאמירה זו אינה תקפה? במציאות החרדית המודרנית החיה תחת דוקטורינת דעת תורה, לתהיות אלו יש משקל חברתי ודתי רב.

אחד הכותבים ב’יתד’ בחר דווקא לייחס את הציטוט למחברו, אך הוסיף לכך משפטי הקשר שמבהירות את השימוש בהיגד: “בית היוצר לנשמת האומה – כינה הסופר ‘הלאומי’ חיים נחמן ביאליק יימח שמו את הישיבה, הוא עצמו היה בצעירותו תלמיד ישיבת וולוזין… לא הפסיק להתגעגע לימים ההם בנסיונות אכזביים להיזכר באותם ימים ולילות”…

עם הספר, עם הישיבה או עם ה’?

הרהור נוסף הוא על תכנו של הטקסט. האם הוא בכלל נכון? האם הישיבה היא אכן בית היוצר לנשמת האומה? מי אמר?

הנה הרב שלמה אבינר:

“ביאליק כתב שבית המדרש הוא ‘בית היוצר נשמת האומה’. זו טעות. בית היוצר לנשמת האומה זהו ריבנו של עולם. בית המדרש רק מגלה מה שריבונו של עולם ברא. בניגוד לתואר שהדביקו לנו המוסלמים, איננו ‘עם הספר’, אלא עם ד'” [אבות: 69].

לאמור, הישיבה היא פרקטיקה. אינסטרומנט. באמצעותה מגלים מה רוצה הקב”ה. היא לא זו שיוצרת את נשמת האומה. מנהיג היהדות החרדית בשליש האחרון של המאה ה-20 הגרא”מ שך ז”ל, אמר, כתב ופעל לא מעט למען הישיבה. הנה ציטוט אחד מיני רבים:

…”לא זו בלבד שלא שייך במציאות לגדול בתורה בלא לימוד בישיבות, אלא גם אי אפשר בימינו לגדול כיהודי אמיתי בלא לימוד בישיבה. שלא כימים ראשונים, כן ימינו אנו [מו”מ: ו, כח].

מאידך, הרב ראה בישיבה מוסד קדום, נאצל שאסור לשלוח בו יד. כך הוא כותב על ישיבה ‘מסוג חדש’ [מערבה]: “ושינו הרבה דברים מצורת הישיבה כמו שנתייסדה על ידי מצוקי ארץ זי”ע… כי אסור לשנות כל שהוא מצורת הישיבות הקדושות מכפי שנתייסדו על ידי רבותינו זי”ע מהדורות הקודמים” [שם: ד, מא].

גם על התפיסה הרווחת על חשיבותה האקוטית של ‘הישיבה’ בנרטיב היהודי-חרדי, אפשר להתווכח. ההיסטוריון פרופ’ יעקב כץ למשל טוען כי הרש”ר הירש, מנהיג יהדות מערב אירופה, לא הקים ישיבה בקהילתו ולא בכדי. הוא לא ראה בישיבה כפי שפעלה באותם ימים – ובימינו אלו גם כן ללא שינוי, את המוסד הנכון לקהילתו המפורסמת. הוא סבר, כך אליבא דכץ, כי זקוקה לשינויים מהותיים.

עם זאת צריך לומר כי מנהיג ‘אגודת ישראל’ רבי יעקב רוזנהיים מציב עמדה קוטבית. הרש”ר רצה מאד להקים ישיבה, אלא שהדבר לא עלה בידו בשל מעכבים שונים. חתנו הרב שלמה זלמן בויאר השלים כידוע את המשימה.