לא רק שנאת חינם • הטור של סיון רהב מאיר

 בתום חודש שבו הייתי חלק ממרתון הגלים הפתוחים, נדמה לי שהדברים המשמעותיים שנאמרו באולפנים לא היו על “צוק איתן”, אלא על שורת דברים אחרים:

• בעצם, השמאל והימין עוד לא הסכימו מי שולט פה. “אולי פעם אחת תנו לנו לנסות את המדיניות שלנו”, אמרה חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ לח”כים מימין באולפן, “הרי משנת 77 ‘ אנחנו הולכים בדרך שלכם”. למחרת, באותו אולפן, אמר דני דנון מהליכוד: “מאוסלו א’ ואוסלו ב’ ועד ההתנתקות אנחנו הולכים בדרך של השמאל, אולי ננסה סוף־סוף לשלוט ולהנהיג מדיניות ימנית?” כך שהוויכוח אינו רק על הדרך העתידית, אלא גם על מי שלט בעבר ועל מי שולט בהווה.

• צבי הנדל, תושב גוש קטיף לשעבר וח”כ לשעבר, סיפר שעד היום אשתו שולחת כסף לפועלים הפלסטינים שעבדו אצלם שנים. בהתחלה ההעברה הבנקאית הייתה ישירה, והיום צריך לשלוח סיוע דרך קרובי משפחה ערבים־ישראלים של הפועלים. “הם לא אשמים שהחממות שלנו הפכו לחממות טרור. הם היו שמחים שאנחנו נישאר שם ונפרנס אותם”, הסביר.

• ובכלל, תוך כדי שיחות רציניות באולפן, עלו פתאום להרבה ישראלים זיכרונות קטנים מעזה: אלי ישי סיפר איך למד כבחור צעיר בישיבת “הנגב” בנתיבות ועשה את טיפולי השיניים שלו בעזה, בלי לפחד כלל. ד”ר ענת ברקו, חוקרת טרור, סיפרה כבדרך אגב איך כילדה אבא שלה לקח אותה לחוף הים של עזה. ח”כ זבולון כלפה נזכר איך היה תופס טרמפים באזור צומת סג’עייה. היו ימים.

• לתשומת ליבם של בוז’י הרצוג ואריה דרעי: שני היו”רים הקודמים של המפלגות שלכם חרכו בהצלחה את האולפנים. שלי יחימוביץ’ ואלי ישי ייצגו היטב את עמדות בוחריהם, יומם וליל.

• מירי רגב צעקה באולפן במקביל גם על ח”כ תמר זנדברג ממרצ, גם על מזכ”ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר וגם קצת על המגישה. תוך כדי, כל הזמן, היא גם הסתמסה וקיבלה חיזוקים וכפיים מאוהדיה. ולמרות התיאור הזה, למיטב התרשמותי, היא ממש לא “שכונה”. היא לפעמים מתאמצת להיראות ככה. רגב הרבה יותר מתוחכמת ומתוכננת ממה שנדמה.

  יום ראשון, שש בערב, הר הרצל. האזכרה של יהונתן איינהורן מתעכבת, כי ההלוויה של ליאל גדעוני טרם הסתיימה. רק אחרי שמתפזרים מהרחבה חבריו של גדעוני, שנפל בעזה, מתחיל הטקס לזכר איינהורן, שמונה שנים אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה. אמו, רויטל איינהורן, מפתיעה את הקהל. היא תוקפת את המלחמה שבה נפל בנה, אבל מספרת לו, מעל קברו, כמה המצב השתנה לטובה: “שמונה שנים, יוני, וזה נראה כאילו אתמול. ובאמת, גם היום אנחנו במלחמה. ונראה כאילו, אבל רק כאילו, זה אותו הדבר, אבל בעצם הכל השתנה. אכן, זו מלחמת קיום, אז בצפון והיום בדרום. אז החלה המלחמה בגלל שני חיילים חטופים, רגב וגולדווסר, והיום — התחיל מבצע מתגלגל בגלל שלושה נערים צעירים חטופים, שמתברר שבמותם ציוו לנו את החיים. אבל שוב, יוני, זה רק נראה דומה. מבפנים, הכל אחר. אז זו הייתה מלחמה של מדינאים נבובים, היום — של גנרלים אמיצים. בלבנון השנייה לא היה כיוון, לא הייתה דרך, ולא הייתה למנהיגים אמונה בצדקת הדרך. היום, תודה לאל, המטרות ברורות והדרך איתנה. אז, באותם ימים, יוני אהוב, לא היה באמת גיבוי של העם למלחמה. הרגשנו זאת. היום, כולנו מרגישים מאה אחוז של אהבה, מסירות, נחישות, נתינה, תפילה, אחדות, אמונה.

“במלחמה שלך, ילדי היקר, לא אכלת ימים שלמים. לא ידעתי. לא שיערתי שהיית רעב, שעד כדי כך יש בלגן של ציוד ומזון בחזית. היום — צבא מאומן ומיומן, וכל כך הרבה אזרחים תומכים. אלפי חבילות מזון, המון עשייה, התנדבות, מכתבים, תהילים. כולם צוק איתן. אתה הגנת על הצפון, יוני היקר, והשקט שב ליישובים. היום נלחמים — בחזית ובעורף — על הדרום, וכמה נפלא להסתכל כעת סביב, לראות עם אחר, נפלא יותר. אל תיכנסו לעצבות, ידידיי”, אמרה לסיום רויטל לקהל. “הסתכלו סביב ותראו כמה הכל השתנה והתבהר. כלום לא אותו דבר. יוני, לך לבורא עולם ובקש עלינו, על עמך. אוהבת מאוד ומתגעגעת עד כאב, אמא”.

 יום שלישי, שמונה בערב, “גן העיר” בתל־אביב. פאנל הידברות לרגל צום ט’ באב.

הרב ישראל מאיר לאו הקשיב לכל הדוברים, ואז הגיע תורו. בימים שבהם כולם מדברים של שנאת חינם שהחריבה את בית המקדש, ועל אהבת חינם שצריכה לבנות אותו, הוא החליט כנראה שקצת נמאס לו.

“יפה מאוד שאנחנו מדברים נגד שנאת חינם. נהדר שאנחנו מנסים לטפח אהבה”, פתח הרב הראשי של העיר את דבריו. “זה באמת יהיה נפלא אם האחדות הזאת תישאר איתנו גם אחרי ימי החירום. אבל אי־אפשר להוציא דברים מהקשרם. אי־אפשר לקבל רק את מה שנשמע נוח ונחמד, כמו אהבה, אבל לא לאמץ את מה שמחייב אותנו ואולי קצת מגביל אותנו.

“אם המקורות שלנו לא נראים לנו, אנחנו אומרים עליהם: זה אנכרוניזם, זה מיושן, זה לא נאמר למאה ה־ 21 . אז הנה מה שאומר הנביא ירמיהו, בנבואה שהיא קשה ונוקבת, ולטעמי גם עכשווית”.

כאן החל הרב לאו לצטט נבואה שבה ירמיהו מתחנן בפני העם להפסיק לעבוד בשבת ולקדש את היום הזה, ולא – ירושלים תיחרב. אחרי הקראת הפסוקים, הוא גם מסביר אותם: “עומד ירמיהו לפני העם ולא מדבר על אהבה ועל שנאה, אלא על שבת. גם בפרשת השבוע, פרשת ‘ואתחנן’, מופיעות עשרת הדברות וגם שם נאמר: ‘שמור את יום השבת לקדשו'”.

הרב אפילו לא צריך להזכיר את המאבק של רון חולדאי נגד גדעון סער על הפיצוציות ועל השבת. כולם בקהל מבינים.

ואז הוא שולף עוד מקור, פחות ישן: “מאיר דיזנגוף, האבא של העיר הזאת וראש העיר הראשון שלה, הוציא כרוז שפורסם בכל רחבי העיר, עם החלטה מספר 33 של מועצת העיר, בשנת 1933 . הכותרת היא: ‘נגד חילול שבת בפרהסיה’. כתוב שם בפנים כך: ‘השבת היא אות הסולידריות הלאומי של עם ישראל בכל הדורות, ומי שפוגע בה – באחדות ישראל הוא פוגע. שימרו על השבת והיא תשמור על כולנו’. זה דיזנגוף אמר לתושבי תל־אביב. לא ירמיהו, ולא אני.

“ואתם יודעים איך הוא קורא לעיר הזאת? לא עיר ללא הפסקה ולא עיר חילונית. באותה מודעה הוא כותב על עירנו ‘העיר העברית הטהורה’. דווקא בלילה הזה, אני מבקש שנקדיש תשומת לב גם לדברים האלה”.

הסטטוס היהודי:

“נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם” (מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות