נתניהו מדבר הרבה, אבל לא מעז לדרוך על ה’קו האדום’ החרדי
1.
בראשית הציבור החרדי ‘מת’ על ביבי, עד כדי שאריה דרעי נאלץ להצטלם עמו יחד על גבי שלטי חוצות, לצד המשפט ההיסטורי: “ביבי צריך אריה חזק”.
כלומר, אריה צריך חיבוק חזק, עם ביבי. אחרת אפילו קהל הבית שלו, לא ישתכנע שהפך עם השנים לסבא ימני חביב. שלא לדבר על חסידי חב”ד, שאל קולותיהם פזלה ש”ס בבחירות האחרונות. וכך, כדי שיאמינו למסמך חתום לפיו ש”ס מתנערת מאוסלו, חיבוק עם נתניהו יכול היה רק לעזור.
והוא עזר.
הפעם זה ממש מפתיע: אלה הטעמים החדשים של ‘מילקי’
גם הרחוב האשכנזי אהד את ראש הממשלה הכמעט נצחי. הוא אמנם לא גמל בביקורים ברחובות של הציבור החרדי (מדוע להרגיז את ליצמן או את גפני), אבל קשה היה שלא למשש את האהדה.
לא מעט ניסו לנבור באגדה ופשרה. כולם הלכו אחורה, אל שנת 2003, עת כיהן נתניהו כשר אוצר והוביל קיצוץ – אכזרי, בעיני החרדים – בקצבאות הילדים. באותה עת הוא ספג ביקורת צולבת בעיתוני המגזר. אבל שנים חלפו ובשנת 2009, כאשר זכה בכהונה מחודשת בראשות הממשלה בה כיכבו החרדים, הרומן בין הצדדים שב ופרח.
ממשלת האחים לפיד-בנט, הייתה מעין תאונת-דרכים ביחסים המיוחדים הללו. בליל השבעת הממשלה יצאו הנציגים החרדיים בזעם מהמליאה, ובמשך שנתיים לא פסקו מלתקוף את הממשלה, וגם את העומד בראשה.
אז איך פתאום, רק משום שהיו עמו קדנציה אחת מלאה, לצד מערכות בחירות בלתי נגמרות וממשלת מעבר – שבה ופורחת החיבה ביניהם? לא נפתח זאת כעת לדיון, ניקח אותה כעובדה מוגמרת.
אבל, בפוליטיקה, שום דבר אינו סופי.
הנה, למשל, נתון שאמור להדאיג את נתניהו. זוכרים את סיפור האהבה שפרח בין ליצמן לבנט בימים שהשניים כיהנו כשר החינוך ושר הבריאות? אז זהו. שהיום בנט נחשב ליריב מר של נתניהו, ליצמן עדיין חלק מהנציגות החרדית (בהדגשה על ‘עדיין’), ולכאורה לא אמור לתמוך בו. כפי שנציג חרדי לא אמור (או לא יכול) לתמוך, רק לדוגמה, בגדעון סער, כשהוא מתמודד מול נתניהו ראש בראש בפריימריז על ראשות הליכוד.
והנה, תופתעו: בראיון שהעניק ליצמן בערב ראש השנה ל’בשבע’, הוא אמר לא פחות מאשר המשפטים הבאים: “הברית שלי עם השר נפתלי בנט היא אחד מהישגי השנה שלי לטובת החרדים וההתיישבות”.
מי שחשב, שמדובר בפליטת פה לצורך כבוד האכסניה הימנית, עמד לפני מספר ימים על טעותו. היה זה בישיבת סיעת יהדות התורה, כשליצמן התבטא: “נפתלי בנט הוא האלטרנטיבה שלנו לנתניהו”.
אז נכון, זה נאמר בשעת זעם, אודותיו נפרט בהמשך. ועדיין, חריקת בלמים צורמנית, יש כאן.
2.
במקור, היו רגעים בהם תלה נתניהו תקוות שהחרדים יהיו אלה שיגישו לו את הסולם שיסייע לו לרדת מהעץ הקואליציוני, עליו הוא תקוע.
תקוע, כי אם הוא עצמו יפרק, מכל סיבה שהיא, בני גנץ יהפוך אוטומטית לראש הממשלה בפועל, חלום בלהות של משפחת נתניהו, שלא רואה עצמה אורזת את החפצים בבלפור ומתפנה לקסריה.
אי העברת תקציב היא עילה אוטומטית לפיזור הכנסת, אבל אם אפשר למצוא עוד מתנדבים למבצע הפירוק המורכב, למה לא.
פרישת ליצמן מתפקיד שר השיכון, ערב הסגר השני, שיחקה לידיו של נתניהו. החרדים זעמו, הרחוב החרדי בער, התחושה הייתה שמישהו ‘שם למעלה’ מתנכל לערים החרדיות – ושלא בצדק. הורים תקועים בבית עם ילדים המטפסים על הראש ועל הקירות; בעלי חנויות ועסקים שמצאו עצמם סגורים ומתמוטטים; וטרללת הקורונה שלא באה בטוב לשום משפחה. תוסיפו לזה חגים בהם מצאו עצמן משפחות תקועות ללא שום אופציה לצאת מהבית – והרי לכם ‘מתכון עצבים’ על המושל התורן, ומה לעשות, שמדובר בנתניהו.
מאז פורסמה תוכנית המגירה של נתניהו להוביל את החרדים לפרוש, הם שבו וכמעט נשבעו: “אין סיכוי. לא נפרוס לו את השטיח”. גם כשחצה (כמעט, רק כמעט) קו אדום (פירוט בהמשך) הם איימו, הוציאו קיטור, אבל לא דיברו על פרישה.
השבוע, בפגישה של יענקל ליצמן ומוישה גפני במעון שברחוב בלפור, הם ניסו להוציא מנתניהו את סוד מיליון הדולר – האם הוא מעוניין בפירוק הממשלה? הם יצאו, רק נספר, ללא כל תשובה. כלומר, הוא ענה. אמר שלא תודה, שהוא מעוניין בהמשך קיומה של הקואליציה, אבל הם לא ממש השתכנעו שהוא חשף בפניהם את כל הקלפים.
צדק אביגדור ליברמן כשחזה – בראיון שהעניק לחרדים 10 – שנתניהו יתחזק את ממשלתו עד שיוודע לו מי יינצח בקרב על הבית הלבן. אלא שיום הבחירות לא סיפק כל תוצאה ברורה, בארה”ב יש מי שכוססים ציפורניים, וכך גם בישראל. תוך שעין אחת שלו פוזלת לעבר המהלכים המשפטיים שינסה טראמפ לבצע כדי לזכות בהמשך שלטונו (סיכויי הצלחה נמוכים), העין השניה מתבוננת לעבר פרק הזמן עד להשבעה הצפויה ב-20 בינואר. מדובר בתקופה בה הנשיא טראמפ יהיה מספיק עצבני כדי להעניק לנתניהו את כל מה שירצה, עם תוספות של דבש ושושנים, כסוג של נקמה, אולי גם של השארת חותם ברור.
את ההזדמנות האחרונה הזו, לא ירצה נתניהו לפספס. זו הסיבה למסעי החיזור המחודשים שלו אחר החרדים, אלו שנפתחו בקול רעש גדול השבוע, עם הזמנת שני ראשי הסיעה האשכנזית למעון.
3.
אל הקו האדום הראשון הגיע נתניהו במוצאי שבת, לאחר שפורסמה הוראת מרן הגר”ח קניבסקי לפתוח את מוסדות החינוך לבנים.
היה זה במסיבת עיתונאים שכינס ראש הממשלה. יאיר שרקי, כתב חדשות 12, הנחית לעברו שאלה: “מנהיג הציבור החרדי הרב חיים קניבסקי מנחה הערב את תלמודי התורה ואת הישיבות הקטנות לפתוח החל ממחר את הלימודים. האם אתה מגנה את ההוראה הזו והאם תורה לאכוף באופן נחרץ כולל קנסות וסנקציות אחרות כנגד כל מי שיפתח?”
נתניהו נפל בפח: “אני קורא לציבור החרדי לא לעשות את זה. אני קורא למנהיגי הציבור החרדי לא לעשות זאת”.
אם ציפינו למקהלת גינויים מצד הח”כים החרדיים, היא לא הגיעה. הם שמרו על שתיקה. בשיחות לא רשמיות טענו: “הוא הגיע עד לקו האדום, לא עבר אותו. דרך עליו”. שיהיה.
עוד כמה ימים חלפו. הליכוד המשיך להתדרדר בסקרים, בעוד ימינה ובנט המשיכו לזנק. הדאגה של נתניהו עשתה שעות נוספות, ומחול הדיבורים שלו על קנסות כבדים יותר על מוסדות החינוך הלכו וגברו.
חברי הכנסת המשיכו לשתוק.
את קולה של ש”ס אפילו לא ציפיתי לשמוע. שם ירדו למחתרת עם שתיקה רועמת, סוג של חשש לצאת נגד צווים וחוקים. יש שירכלו ויאמרו, שהפרקליטות אוחזת חזק בגרונו של דרעי ומחניקה כל קול הבוקע מגרונו. מי יודע. כנראה סתם רכילות מרושעת.
4.
רק אחד הפציע. עד מהרה התברר, שבמקום בו כולם רועדים, יש מי שהעז – יצחק פינדרוס.
ח”כ די חדש ב’דגל’ (אבל עסקן מנוסה שמאחוריו ראשות עיר (ביתר עילית), סגנות ראשות עיר (ירושלים) והמון ידע ורקורד מרשים), שהתייצב באומץ, בקולו שלו, בשמו המלא, ואמר את הדברים הבאים בחרדים 10: “נצביע נגד, נילחם”. ואז אמר את משפט הכי לא צפוי, מבחינת נתניהו: “העלאת הקנסות היא על ידי ביבי ואנחנו רואים רק בו אחראי”.
מאחורי הקלעים התארגן מהלך של החתמת ראשי מוסדות חרדיים על מסמך, שעצם כתיבתו הדירה שינה מעיני ראש הממשלה. יש אומרים, שפינדרוס עמד מאחורי המיזם. על המסמך היה אמור, כמובן, לחתום גם מרן הגר”ח קניבסקי. מצמרר, מבחינת נתניהו.
הדלפת קיומו של המסמך בחרדים 10 עשתה את פעולתה, וייתרה את הצורך במימושו. נתניהו הבין את הרמז ושינה כיוון.
אל מול המצלמות המשיך לדבר על הצורך בהעלאת הקנסות (יועד לאוזניים חילוניות, בדגש על אוזני הכתבים), אבל בחדרי חדרים פתח במו”מ עם המפלגות החרדיות. מול יעקב אשר, זה הלך לו די קל, מאחר שאשר הפך לידה אריכתא של נתניהו בכל הנוגע להעברת (כמעט) כל אשר חפץ ליבו ראש הממשלה בוועדת החוקה שבראשה הוא עומד. אבל אשר היה מספיק חכם כדי לגרור את ההחלטה על הקנסות אל ישיבת הסיעה, ומה שיאמרו החברים – זה מה שאעשה.
החברים, זעמו כמובן. הם הבהירו שקנסות מחוץ למשחק. נקודה. סימן קריאה. מאז, פעמיים הוצב הסעיף בסדר היום של מליאת הכנסת, פעמיים הוסר משם. נכון לעכשיו, אף אחד לא עומד להסתכסך עם החרדים.
נתניהו יודע שגם אם ש”ס תבלע כל צפרדע בעת הזו, האחים מהסיעה האשכנזית ימררו את חייו הפוליטיים, יציפו אותו במכתבים נזעמים. אז למה לו? הוא מספיק חושש, כדי שלא להיכנס לשדה המוקשים הזה.
אז אם במהלך השבועות הקרובים, תשמעו שוב את המילים ‘נעביר את הקנסות’ או ‘צריך להעלות את הקנסות’, תדעו שהכול דיבורים. שכן, אתה לא יכול, במדינת היהודים להשית על חרדי קנס ענק רק כי שמע לאדמו”ר/רב שלו ופתח ישיבה או חיידר. כלומר, אתה יכול עקרונית, אבל לא כשהחרדים יושבים בממשלה שלך. הש”סניקים אולי יבלעו, ביהדות התורה, אין מצב.
מה גם, שמנהלי המוסדות החרדיים הם ‘חברי המרכז’ של הח”כים החרדיים. חסר להם, שיזלזלו בהם.
אז איך אמר נתניהו השבוע, וחזר ואמר, וחזר ואמר? “נטיל קנסות כבדים על המוסדות שייפתחו ללא אישור. זה לא מיועד נגד מישהו, זה מיועד נגד משהו – נגד הנגיף, נגד המחלה”.
הוא הצחיק את ליצמן ואת גפני. גם אותנו.
תגובות
אין תגובות