רבים נוטים לחשוב כי כיום הכתובה את איבדה את חשיבותה כמסמך מחייב, ואינה אלא טופס מרוקן מתוכן. חשוב לציין כי זו טעות. על הכתובה ותוצאותיה ההלכתיות במאמר זה.
מהי כתובה?
כְּתובָּה הוא שטר התחייבות שנחתם בשעת הקידושין. בשטר הכתובה מפורטים חובותיו של הבעל כלפי אשתו בהיותם נשואים – חובות הכוללים את התחייבותו של הבעל לפרנס את האישה ולספק כל צרכיה.
כמו כן, הכתובה כוללת התחייבות כספית בו תזכה האישה במקרה שתגורש או תתאלמן, אם תתגרש ללא עילת גירושין, וכן אם יושת על הבעל חיוב כתובה. נחלקו חכמי התלמוד במקור התחייבות זה האם הוא מן התורה או מדברי חז”ל. כך אן כך – הטעם להתחייבות זו, הוא שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו, וכלשון התלמוד “שלא תהא קלה בעינו להוציאה”, שכן בזמן חז”ל יכול היה אדם לגרש את אשתו בעל כורחה. גם בזמנן זה בו לא יכול האדם לגרש את אשתו בעל כורחה מפאת תקנת רבינו גרשום, עדיין התחייבות הכתובה בעינה עומדת.
האישה מקבלת את שטר הכתובה במהלך מעמד החופה. לאחר מסירת הכתובה, נהוג שהכלה מוסרת אותה לאימה עד לאחר החתונה. בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית הוריה. כיום, בעת החופה, לרוב, חותמים גם על עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות למקרה שתאבד הכתובה המקורית, כך שלרוב אין חשש לאובדן הכתובה.
סכום הכתובה
יש לחלק בין “עיקר כתובה” ל”תוספת כתובה”.
“עיקר הכתובה” שוויה מדין התלמוד הוא מאתיים זוז לבתולה, ומאה זוז לאלמנה וגרושה. בתקופת התנאים 200 זוזים היו שווי ערך לשכר עבודתו של פועל במשך שמונה חודשים לערך, אך לפי שווי הכסף בימינו סכום זה אינו עולה על כמה מאות או אלפי שקלים. בימי הביניים הנהיגו להוסיף עליו 100 מטבעות בשם ‘זקוקים’ ככיסוי מוסכם לנדוניה שהכניסה הכלה לחתן. לפי הערכתו של החזון איש לשווי הכסף שבזקוק סכום זה שווה כיום עשרות אלפי שקלים, אך לרוב הדעות ערכו נמוך בהרבה.
ב”תוספת כתובה”, אין שיעור קבוע. נהוג להוסיף סכום במטבע הנהוג בשעת החתונה, לסכום מוסכם בין הצדדים אשר יהיה הגון ומכבד.
ומה באשר לכתובה בסכום מופרז?
למרות שהכתובה היא מסמך הלכתי ומשפטי המחייב לכל דבר, הרי שכאשר מדובר בכתובה בסכום מופרז, קיימות פסיקות שונות בבתי הדין. שכן אם כתוב בכתובה סכום בלתי מציאותי, שניתן להניח כי הבעל ודאי לא התכוון להתחייב בו, הרי שיכול בית הדין לפסוק על הפחתת הסכום, יחד עם זאת – כאמור ישנן פסיקות שונות בעניין, כאשר כל פסיקה נשענת על מקורות הלכתיים ובשינוי לפי נסיבות העניין.
בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון שקל, במקרה של בעל שחויב בכתובה, ולא קיבל את טיעון הבעל כי “כתב זאת בצחוק”. כמו כן בית הדין הרבני בנתניה חייב גם הוא בעל לשלם דמי כתובה בסך מיליון שקל. לעומת פסיקות אלו קיימת בבית הדין הרבני הגדול פסיקה כי כאשר סכום הכתובה הינו סכום מופרז, עשוי בית הדין להעמיד את סך הכתובה על 120.000 שקל, אלא שפסיקה זו לא אומצה בכל בתי הדין הלכה למעשה, ואינה מוחלת באופן גורף – כל מקרה לגופו. ואכן בית הדין עשוי לעיתים לחייב גם סכומים גבוהים שנכתבו בכתובה או לחילופין לפשר על סכום הכתובה למחצה או שליש, הכל לפי נסיבות העניין.
האם מחייבים את תשלום דמי הכתובה?
כפי שפתחתי את המאמר, רבים נוטים לחשוב כי כיום הכתובה איבדה את עיקר חשיבותה כמסמך משפטי והינה טופס מרוקן מתוכן, אך חשוב לציין כי זו טעות נפוצה. שכן רבים מבתי הדין נוטים לחייב כתובה וכך אכן המגמה בפסיקה המשתרשת בבתי הדין הרבניים בבחינת מעשים שבכל יום. כמובן בכפוף לזכות האישה לקבל כתובתה, כל עוד ולא תהא נגדה עילת גירושין.
כמו כן, גם אם תתבע האישה את הגירושין, במידה ואכן בית הדין יקבע כי על כתפו של הבעל מונחת האשמה בהפרת שלום הבית או חיוב בגט, הרי שבית הדין עשוי לחייב את הבעל בתשלום דמי הכתובה.
חשוב לציין, כי הסמכות לדון באם קיימת עילת חיוב כתובה אם לאו, אינה בסמכות בתי משפט לענייני משפחה, אלא בסמכות הייחודית של בתי הדין הרבניים כחלק מענייני נישואין וגירושין.
כותב המאמר – טוען רבני רפאל אוחנה – הינו טוען רבני בדיני משפחה וממונות