ילד ביקש מדבקה, לא היה לי. ‘אתה לא חייל אמיתי’, הוא אמר

1.

“תתביישו לכם”, הוא עמד שם, ליד אחת התחנות שברחוב ירושלים בבני-ברק – וצעק. פשוט צעק. לעבר כולנו.

ואז, המשיך וסינן, “רשעית”. אז אני לא באמת יודעת איך זכיתי לתואר הנכבד הזה, אבל משהו במראה של החיילים שצעדו ברחובה של עיר כנראה עצבן אותו. לבוש של חרדי קיצוני, לא סטנדרטי, לא משקף את היחס לו זכו החיילים במהלך השעתיים בהן נלוויתי אליהם.

לא כדאי לכם להחמיץ: אלה הטעמים החדשים של ‘מילקי’

אז, אם הייתי נשלחת מטעם מערכת כלי תקשורת כלשהו כדי לסקר את “ההתנגדות בבני ברק לחיילים במדים”, כאן הייתה מסתיימת כתבתי. הנה, מצאתי מופע אחד.

אבל אני לא.

2.

כשניסה מישהו לתהות, “מה בעצם את מחפשת כשאת מגיעה לעשות את הכתבה הזו” – לא ידעתי מה לענות. הבטחתי, שאני לא מגיעה עם שום דעה ‘מהבית’, ושברצוני לבחון, איך באמת עובד הדו-קיום הזה, אם יש כזה.

זו בדיוק הסיבה לכך שאהיה ישרה, ואודה: ההלך ההוא היה יוצא דופן בנוף לו נחשפתי.

רחוב רבי עקיבא, קצת לפני גן וורשא. ילדון חמוד רכוב על אופניו, עינו צדה את המדבקות שבידו של אלוף משנה במיל’ חזי זכריה. הוא נעצר, לוחץ על המעצור, מדבקה מושטת לו, הוא מחייך.

אבל אז, מגיע גם ההלם.

היית היום בחיידר? – שואל זכריה, האיש במדים.

“כן”, מהנהן הילדון בראשו.

מה למדתם היום? גמרא?

הילד שוב מהנהן.

איזו?

“בבא מציעא” – הילד מנדב הרבה מידע. הוא חביב. זה שיגיע עוד דקה, יענה בחשש, “לא, לא למדנו היום”. נו ברור. החשש מפני הקנסות מרחף בחלל. לא באשמת איש פיקוד העורף, אבל אל תצפו מהילד להבחין בין לבין.

ואז מתחילה להתפתח שקלא וטריא, שמצליחה להפתיע גם אותי. אני, שחשבתי שכבר ראיתי הכל. איזו מחלוקת, יש יאוש או לא (טוב, אל תצפו שאדע לחזור על כל הפרטים) ומגיעים לאביי.

אתה יודע שלא היו לו הורים? שהוא היה יתום? – זכריה שואל. הילד מהנהן.

ולמרות זאת, היה תלמיד חכם גדול.

ואז, מפציע זה שטען שלא היה היום ב’חיידר’. מתברר, שהוא נעצר והקשיב לדו-שיח המרתק. “לכן קראו לו נחמני”, הוא מנדב מידע לדיון.

הוא מ’עטרת שלמה’, ככה סיפר לי, כשתהיתי, מאיפה העילוי.

חברת נתיב נדל”ן חוגגת 30 • ואיך אתם מרוויחים הטבות שלא יחזרו?

סובלים בתקופה האחרונה מדיכאון? יש לכם זכאות ב’ביטוח הלאומי’

3.

מזווית העין אני מבחינה בקבוצת חיילים, חיילי פיקוד העורף, ששבים ממשימה כלשהי ברחובות העיר. “שלום המפקד”, הם מצדיעים לזכריה.

בין החיילים, גם חיילת, אשה. היא לבושה במכנסים ואני משתאה איך תגובת העוברים ושבים בוגרת. מכילה.

“יכול להיות שהייתם צריכים לגלות יותר רגישות, לכבד בביגוד את האוכלוסיה פה?” – אני תוהה.

הוא מפתיע. “יש מצב שאת צודקת, אבדוק מה ניתן לעשות”.

הופתעתי, משום שמעולם לא נתקלתי בתגובה מהסוג הזה. כל כך מכבדת. כל כך מקשיבה להערה ולביקורת.

מצד אחד, כל כך מובן. אילו הייתי נכנסת אני למדינה ערבית, הרי הייתי עושה התאמה בלבוש, כדי לכבד. אז למה כשמדובר בבני-ברק, זה לא ברור? מצד שני, ממתי צבא או משטרה מתאימים ביגוד לאופי האוכלוסייה?

אז זהו. שבפיקוד העורף, לפחות בגדוד שאני פגשתי, עם המפקד שעומד בראשם – הדברים שונים. הלוואי בכל גדוד, הלוואי בכל הארץ, מול כל המגזרים.

אני מביטה בהם, מסתכלת על העוברים ושבים, שום אבן לא מושלכת, שום קללה, שום נאצה, אפילו לא מבט עוין או דומה לו. יכול להיות, שיש בעיניהם משום הכרת הטוב? יכול להיות, שהם יודעים שלובשי המדים האלו עושים לילות כימים כדי להילחם במכת ההדבקה שפשטה על עירם? יכול להיות, שהם הקישו בעבר על דלתו של הסבא שלהם? השכן המבודד?

לא שאלתי, אבל המבט שלהם, סיפר את הסיפור כולו. סיפורו של גדוד, שנחת בעיר חרדית, בוהקת מאדום של קורונה, עטויי מדים של זית, בליבה של תקופה סוערת מבחינת חוק גיוס והדיון אודות הדיחוי מצה”ל (כולם עוד זוכרים את הפגנות הקיצוניים נגד התייצבות חד פעמית, חד שנתית בבקו”ם) – ואיך הסתיים הסיפור המרתק הזה.

בכבוד הדדי.

איך זה קרה? אני תוהה, מנסה להבין.

אל”מ במיל’ חזי זכריה. צילום: באדיבות המצלם

4.

זכריה מפקד על 10 רשויות. בני ברק היא רק אחת מהם. והיא גם החרדית היחידה, “והחביבה”, כלשונו.

הוא עצמו מתגורר באפרת שבגוש עציון (ההיכרות עם המגזר החרדי מגיעה מהכיוון של ‘קניות בביתר עילית’? אני תוהה. הוא, מפנה לעבר שנות ילדותו, באשדוד, עיר מלאה בחרדים), מנהל הישיבה התיכונית ‘נווה שמואל’.  הוא איש רציני, קלטתי לאורך השיחה איתו.

איש חינוך, שהגיע עם כל המטען החינוכי, היישר אל העיר החרדית. כבר בסגר הראשון, כשהעיר הזו הייתה ראשונה להיצבע באדום, כשהיא ‘נסגרת’ יותר מכל עיר אחרת. כשבעצם, די מסוכן להסתובב בה.

אתה לא מפחד? תהיתי. לא, הוא לא, “למרות שאשרי אדם מפחד תמיד”.

אבל לא כולם שומרים פה על ההנחיות, אני מזכירה לו, והוא (לא תאמינו) לא ממש מסכים עם הקביעה שלי. “קחי למשל את שוק 4 מינים, לפני סוכות. חששנו. התברר, שהציבור משתדל לשמור. כלומר, לא בתל אביב יש מאה אחוזי שמירה, גם פה לא”.

וזהו. הוא לא מקטלג אותה. אפילו אריה דרעי הצליף בה חזק יותר עם התוכחות שלו.

“הנרטיב של הציבור היה להמשיך ולבחור 4 מינים, לקיים זה קלי ואנווהו, יחד עם ‘ונשמרתם'”.

אני תוהה. יכול להיות שהוא פשוט תמים? לא מודע למצב? אז זהו, שהוא פה כבר למעלה מחצי שנה, מאז חודש מרץ, ואין משהו שהוא לא ראה. הוא פשוט רוצה לראות את חצי הכוס המלאה (חצי? אני מנסה להוציא ממנו אחוזים: כמה שומרים? 80 לעומת 20? 50-50? כמה? אבל נכשלת. הוא פשוט לא מוכן לנדב קטרוג על העיר שהפכה חלק ממנו בחודשים האחרונים).

טוב, צריך לשלוח אותך לאולפנים, אולי אתה תצליח לשכנע, שהציבור החרדי מקפיד ושומר…

“אנחנו פשוט מגיעים לבני ברק בלי מחיצות, בלי שיפוטיות, ונתקלים בתושבים שאכפת להם, שכן רוצים לשמור”.

דרעי, שמעת אותו? רינה מצליח? מנכ”ל מכבי?

5.

עם יד על הלב, שתף אותנו. אין מקרים בהם התושבים מטיחים בכם דברים קשים?

חיילים בבני ברק. צילום: דובר צה”ל

“יש מקרים בקצה, אבל אמא אחת שמוציאה לנו עוגה ואומרת ‘אתם כמו הילדים שלי’ שווה את כל המאמץ. אז גם אם יש צעירים שעוצרים אותנו ותוהים ‘מה אתם עושים פה’, אנחנו מכילים את זה.

“כשאנחנו נתקלים בתגובות צוננות, והיו מעט כאלו, מיד המעגל הרחב שנמצא סביב יגיד, ‘אל תתייחסו, אוהבים אתכם פה'”.

ולא, אין שום גילוי של אלימות כלפי החיילים שלו. “האנשים פה מבינים, שלא באנו לשנות את תפיסת עולמם, אלא לשרת אותם (וכאדם מאמין, אומר ‘לשרת בקודש’). זו משימה של הצלת חיים!”

אז, “כשאני מסתובב בבתי אבות והדיירים מחמיאים לנו ואומרים ‘אתם חשובים לנו’, ‘בזכותכם קיבלנו ציון מגן בקלות’, אני יודע, שנתתי להם תחושה שיש פה מבוגר אחראי”.

6.

מה, בעצם, אתם עושים פה בעיר?

“בגל הראשון, ישבנו ללמוד יחד עם העיר מה הצרכים. ואז, התחלנו להסתער על המשימות. לחלק מזון לתושבים, לדפוק בדלת או לשים למטה בבניין, בעיקר לאלו שאין להם משפחה, שאין מי שיתמוך בהם. עשינו מיפוי של כמה אלפי איש, שרמת הבדידות שלהם גבוהה יחסית. הרמנו טלפונים – למעשה, גייסנו את אוצרות הנתינה שיש בעיר הזו, והובלנו אותם קדימה. יחד עם הרשות, כמובן”.

הוא מבליע את הסיומת הזו, אבל אני לא מניחה לו. זהו בעצם התפקיד של הרשות, אני אומרת לו, ונזכרת בערים אחרות בהן הרשות מתקשרת, מפנה זבל למבודדים, משגרת צעצועים.

מדוע בבני-ברק צריכה העיריה כוח כה גדול שיסייע לה? אני מנסה להבין.

אבל בנקודה הזו, אני מאבדת אותו. הוא לא מוכן לנדב מידע, ואם יש חילוקי דעות בינם לבין קודקודי העירייה, ממנו לא תשמעו מילה.

אני מזכירה לו איך לפני מספר שבועות הוזמנו עיתונאים למסיבת עיתונאים במתחם העירייה ומטעם פיקוד העורף. אנשים טרחו ובאו, התייצבו, אבל אחד מבכירי העירייה, גודי סילמן, יצא אליהם והודיע: המפגש בוטל. למה? ככה.

הייתי שם. ראיתי אז את המבוכה בעיניהם של אנשי פיקוד העורף, שהרגישו לא נעים. אז נכון, סילמן הזמין את כולם אליו ללשכתו (לכוס קפה, שבסוף לא הוגשה)  ושפך מידע מרתק. נכון גם, שנציגי פיקוד העורף היו בחדר, וגם האזינו בקשב רב לדבריו (ויותר מכך, לשאלות ששאלנו) אבל ‘על הנייר’, באופן רשמי – מסיבת עיתונאים לא התקיימה.

אברהם רובינשטיין, ראש העיר. צילום: יעקב נחומי

איך קוראים לישיבה של כעשרה עיתונאים בחדר עם סילמן אחד ועוד ארבעה חיילי פיקוד העורף? במילון של עיריית בני-ברק, האסיפה בוטלה. נקודה.

במילון שלי, רשמתי לעצמי חובת הגעה חוזרת. הפעם, כדי לשאול את כל השאלות, ולנסות לרחרח מהו בדיוק הסיפור של ה’רומן’ בין פיקוד העורף לעיריית בני-ברק.

אם הצלחתי להבין נכון, הדבק המחבר הוא מנהל חמ”ל הקורונה ארי אדלר. ואולי, התושבים עצמם. אולי תחושת השליחות איתה הגיע המפקד שלהם, איש חינוך בנשמתו – היא שעשתה פה את הנס הזה של החיבור הנכון.

הלוואי על כל הערים.

7.

יכול להיות, שהצבא פעל בחכמה כששיגר לבני-ברק חובש כיפה? יש מצב, שאילו נשלח קיבוצניק, אחד שמרוחק יותר מהציבור החרדי, זה היה נגמר אחרת?

“לא שמו אותי, אני בחרתי את המקום הזה”, הוא מדגיש. בעצם, לעולם לא נדע, כנראה, מה היה קורה אילו.

ולא שזה קל לו. זה שוחק, וזה לא פשוט. גם לו יש משפחה. בליל הסדר, בעודו מסב עם המשפחה (הגרעינית, נו מה?) הטלפון מצלצל. מאז ימי לבנון הסוערים, כששירת בחטיבת הצנחנים, בהם ענה לטלפונים בשבת בשל פיקוח נפש, זה לא קרה לו. הוא שב אל המכשיר ולשיחות גם בעיצומם של שבתות וחגים מאז הסגר הראשון, מאז השידוך שלו עם בני-ברק (שם בעיקר, היה דחוף לטפל גם בשבת).

“ואז צלצל המכשיר, נאלצתי לענות. הילדים תהו איך זה, הסברתי להם כמובן. בבית אבות בעיר התפרצה תחלואה, תפסתי את הרכב וטסתי לכיוון. כל החפ”ק הגיע”.

תגיד, אני שוב חוזרת אל הנקודה. זה לא תפקידו של ראש העיר? אתה צריך להגיע מאפרת עד למרכז רק כדי לטפל בתחלואה מתפרצת בבית אבות?

אני מזכירה לו, שבגל הראשון חשבה המדינה שהעיר לא ממש מתפקדת כמו שצריך ושיגרה את רוני נומה, כדי לסייע. לא הייתה עוד עיר, חרדית או בכלל, ש’חטפה’ סיוע שכזה, גם לא אלו שהפכו עם הזמן לאדומות. זה אומר, שמישהו חשב, שלבד, לא ממש יסתדרו פה.

סיוע לתושבי בני ברק. צילום: דובר צה”ל

אבל הוא נסוג. “יש קשר מצוין ביני לבין אריק אדלר, קשר של אחדות למשימה”, הוא מדבר בלהט. אבל הוא שוב מחזיר אותי לאדלר, “אריק וראש העיר יחד כמובן. אנחנו לא באים להחליף את ראש העיר, רק מביאים רעיונות. פיקוד העורף לא מחליף את הרשות, הוא בא לסייע. לשלב כוחות”.

הוא לא פוליטיקאי, אבל הוא כן. הוא זהיר. הוא יודע לברור בקפידה את מילותיו. “אנחנו מוצאים פה ברשות אוזן קשבת, ראש העיר שמח על הפעילות”.

לא נעלבתם כשביטלו לכם, מהרגע להרגע, מסיבת עיתונאים שכינסתם?

“לא”.

8.

הירוק שיש כעת בעיר, הוא לא פאטה-מורגנה? זו לא אשליה? זה אמיתי? אני תוהה.

הוא, מודה שהם כל הזמן עם יד על הדופק. “המשימה שלנו היא משימה של הצלת חיים. אנחנו רוצים לראות בבני-ברק ישיבות לומדות, אברכים בשקלא וטריא, ילדים בחיידר. אנחנו בודקים כל בוקר מה המצב, עובדים לפי מודל הרמזור, מנתחים איפה יש מדורות קטנות שניתן לכבות אותן ולמנוע שריפה גדולה יותר, רוצים שכל אמא בבני-ברק תוכל לשלוח את הילדים שלה בבטחון לגנים, לת”תים, לישיבות הקטנות, הגדולות. אנחנו שואפים לזה שהחנויות תוכלנה להיפתח ושכל סבתא תוכל לחבק את הנכדים שלה”.

רוצה, רוצה, השאלה הגדולה היא, האם הצבע האדום לא אורב כבר מעבר לפינה.

הוא לא עיוור, אני בטוחה שהוא רואה את מה שכולנו יודעים – שמוסדות הלימוד לבנים נפתחו בניגוד לחוק. המרתק הוא, שהוא השאיר את הדעה האישית שלו באפרת, והגיע לבני-ברק נטול שיפוטיות. זה המצב הנתון, עם זה הוא יתמודד.

הייתם מאמינים, שבערב יום כיפור, הוא וחייליו נכנסו להיכלי הישיבות? שוחחו עם בחורים? “ידענו, שבמוצאי יום כיפור הבחורים חוזרים לבתיהם. באנו להנחות אותם. הייתה ישיבה, שעשתה כעין תיבת נוח בתוכה. שם שמו את הבחורים החולים”. הם אפילו שיגרו לשם סעודה מפסקת, כשקיבלו הודעה, שהישיבה לא נערכה לזה.

כעת, עם הפנים קדימה, הגדוד שלו פותח עוד מלוניות באזור תל אביב. למי שיצטרך פינוי.

אני שואלת אותו, אם השמועות על ‘הלהט החרדי לצאת למלוניות’, להט שגרר הגברת זרם הבדיקות ואולי גם תרם תרומה כלשהי לצביעת העיר ב’אדום’ – הגיעו אליו. הוא מתעלם באלגנטיות. ממילא, הרי היו שינויים בקריטריונים לקבלת מלונית, כך שאם היו תקלות, הן תפסקנה. אז הוא מודה לי, שכל הזמן מתייעלים, מפיקים לקחים, עושים שינויים נצרכים, “כמו בכל מלחמה, צורת העבודה משתנה מעת לעת”, אבל הוא לא יגיד, שהיה ניצול רב מדי מצד הציבור.

אז או שלא היו דברים מעולם והכול אגדות, או שהוא לא האיש שירכל.

מקום מבוקש, מלונית ‘כינר’. צילום: יחצ

9.

אני מנווטת לכיוון משטרת ישראל. יכול להיות, שהם היו צריכים ללמוד ממך? מהגדוד שלך? מהרגישות?

ניחשתם נכון. הוא לא נגרר. אני עוקבת אחריו ניגש לילד, מגיש לו מדבקה, ובחיוך אומר: ‘אם היית מעלה קצת את המסיכה, שתכסה גם את האף, זה היה הרבה יותר טוב’. הילד מסדר,

אגב. למה השוטרים לא נוהגים כמוהו? כמו חייליו?

“התפקיד שלנו ושל המשטרה שונה”, הוא מסתפק בכך. ואז נזכר. “פעם, הסתובבתי ברחוב, ילד ניגש, ביקש מדבקה, לא היה עלי. ‘אתה לא חייל אמיתי’, הוא אמר לי, הילד”.

תשמע, אני אומרת לו. ללא מילים, אני שומעת אותך קורא למשטרה ואומר: ‘תקשיבו אחים שלי. דברו אל הילדים דרך המדבקות, אל המבוגרים דרך השכנוע, תהיו נחמדים, הם יהיו נחמדים אליכם. מדבקות, במקום אזיקים ואלות וחבטות’. אני מבינה, שאתה לא יכול להגיד את זה. אבל לכל אורך הסיור שלנו, הראית את זה במעשים. ולא, אני לא כוללת את כל השוטרים, אני מבינה שמדובר במיעוט. ועדיין.

10.

ובכל זאת, אני מתעקשת, נסה להדליף לי, מתי הגל הבא ישטוף את העיר הזו?

הוא עונה לי בסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא “שאמר, ‘אין הדבר תלוי אלא בי’. אז בפרפרזה אומר: הגל הבא? אין הדבר תלוי אלא בנו. צריך לעשות השתדלות כדי שלא יגיע גל שלישי”.

ובינתיים, הם ימשיכו לעשות את העבודה השוחקת הזו. קצין אחד מהגדוד, חולה סרטן שהחלים ממנו, בא לשרת בבני-ברק, שהה בחדר עם קבוצה מהעיר ונדבק בקורונה. “50 יום הוא שהה ללא משפחתו, עד שנרפא לגמרי”, מספר זכריה.

בימים ההם של הגל הראשון, לצאת מבידוד כשהיית חולה, היה לא פשוט. שבועות עד שכל הבדיקות יצאו שליליות.

אז לשרת בלבנון, או פה בעיר, איפה קשה יותר?

“הייתי במארבים בלבנון, היה לא פשוט. פה, אני מרגיש כמי שעושה מחדש את הטירונות”.