גם לחרדים יש ‘בצלם’ • טורה של מירי שניאורסון

מירי שניאורסון
|
י"ב אב התשע"ד / 08.08.2014 11:22
סיעור מוחות נשי להבאת המשיח בפועל ממש • ט”ו באב, חג האהבה של בנות ישראל. על מה החגיגה הגדולה? ולמה בגדי לבן שאולין? • וכמה מילים עצובות על ה’בצלם’ החרדי

נשים וגאולה

ממש בעיצומה של המלחמה (שבממשלה מתעקשים לקרוא לה מבצע, כנראה מטעמים כלכליים), כאשר היינו נסערים, תשושים ובעיקר עייפים, קיבלתי פנייה שונה לחלוטין מהפניות הרבות שהציפו אותי באותם ימים קשים.

אישה אחת, שלבקשתה לא אציין את שמה, ביקשה לארגן מפגש נשים בו נטכס עצה כיצד להביא את המשיח. האמת, הרעיון קצת הצחיק אותי ולא היה לי מצב רוח לצחוק. אבל האישה התעקשה.

“תראי”, היא אמרה ברוך, אך באסרטיביות. “ישנם המון מיזמים וכולם מטפלים בסימפטומים. עוטפים את החיילים בחום ובאהבה. מתפללים עליהם ולומדים לזכותם ובעצם לזכותנו, אבל אף אחד לא מבקש לעסוק במהות – בשורש הבעיה – הגלות.

“חכמים אמרו שבזכות הנשים נגאלנו ממצרים, לא אני אמרתי. אז הגיע הזמן לכנס נשים ולחשוב ביחד איך להביא את המשיח בפועל”.

עכשיו כבר לא צחקתי, אבל התקשיתי להבין איך עושים את זה. אמרתי לה שאחשוב על דבריה ובינתיים הקשבתי.

ישבתי להקשיב לרבנית ימימה שסיימה את שיעורה במילים: “בנות, אנחנו צריכים משיח!”

הקשבתי רוב קשב להרצאתה של הרבנית אליהו שהמוטו שלה היה “עד מתי?!”, הגלות כמובן.

קראתי בשקיקה את דבריה של הגב’ עדינה בר-שלום שרוצה מאוד לקיים את צוואת אביה הגר”ע זצ”ל ולאחד את שורות העם, כי רק כך יבוא משיח.

הקשבתי למיכל פרץ שבעלה הוא הרב הצבאי הראשי ולא פסחתי על הרבניות גרליצקי ובוטמן. אפילו ידעתי מה תהיה תגובתה של רחל בולטון.

כל הנשים שהזכרתי ועוד רבות אחרות הן נשים פעלתניות ויוזמתיות, ואכן יהיה נכון לכנס את כולן סביב שולחן עגול אחד על מנת לטכס עצה או בשפה המקצועית לקיים “סיעור מוחות” שאולי יצליח לייצר רעיון מקורי ו”גדול” שיביא אותנו למלא את שליחותנו – להביא את משיח צדקנו.

המלחמה נגמרה (לפחות נכון לעת כתיבת שורות אלו) והמפגש לא יצא אל הפועל. אך למרות זאת הייתי מקווה שמישהי תרים את הכפפה ותדאג לקיימו. הרוח שפעמה בעם במשך החודשיים האחרונים הייתה רוח נדירה של אחדות שהוכיחה גם לאחרוני הספקניות שבינינו שאנחנו מסוגלות לעשות זאת, מסוגלות להתאחד ולהביא את המשיח בפועל.

נשים וריקודים

ביום שני הקרוב נחגוג את חגן של בנות ישראל עליו נאמר כי “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין”. יוצאות וחולות בכרמים.

אבל למה? מה מביא את הנשים לרקוד בכרמים? ובכלל, מהו החג הזה? הרי ברור שלא מדובר בחג האהבה במתכונת הנהוגה אצל אלו שעדיין לא זכו לשמור תורה ומצוות.

טוב. אז ככה. החג הזה הוא חגה של התורה. “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו”. יום חתונתו הוא יום מתן תורה, היום בו נערכה חתונתנו עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

רגע. הנשים יוצאות לראות בחתונה הזאת. מדוע הן? מדוע לא הגברים שעליהם מוטלת החובה ללמוד תורה? משום שגם במתן תורה היו אלו הנשים שקדמו לגברים. “כה תאמר לבית יעקב”, ורק אחר כך “ותגיד לבני ישראל”. משום המעלה הייחודית של הנשים וקדימותן בחתונתה של כנסת ישראל עם הקב”ה, נקבע להן חג מיוחד בט”ו באב – היום בו “קיימא סיהרא בשלימותא”, וכולם יודעים איזה עם נמשל ללבנה העומדת במילואה בט”ו בחודש.

בחג זה מפגינות הנשים אחדות נדירה. הן יוצאות “בכלי לבן שאולים”. כולן באותו צבע וכל אחת עוזרת ומשאילה לחברתה. לסמל את האחדות בין כולן. אחדות שמסמלת פרגון ונתינה יוצאות דופן בין נשים.

לכל זה יש מטרה מרכזית. ט”ו באב אינו סתם חג לשם חג. המטרה היא לבנות בתים בישראל ולהגדיל עוד יותר את מספרם של לומדי התורה בעם ישראל.

האחדות הזאת נועדה להזכיר לכל העם, לנשים ולגברים גם יחד, שאנו עם אחד, מיוחד ומאוחד שיש לו מטרה בעולם הזה – להגדיל תורה ולהאדירה כי רק היא מקיימת את העולם.

חז”ל משתמשים במילה מחול ולא בכדי. הם לא כותבים “רוקדות” בכרמים, אלא “חולות”, משום שהמחול, להבדיל מהריקוד, נעשה במעגל. באחדות, בקירוב, פנים אל פנים.

נשים ו’בצלם’

ושני הדברים תלויים זה בזה. הגאולה שאנו מצפים לה ומצווים לפעול לבואה והאחדות שבאה לידי ביטוי בט”ו באב – חגן של בנות ישראל, קשורים זה בזה. האחדות סביב שמחתה של התורה הקדושה היא זו שתביא את הגאולה

קראתי את דברי הביקורת של אחת מקרבנו שחשה בושה גדולה בימי המלחמה לנוכח העובדה שהיא הייתה בצד הנוח של המערכה, זה שלא משלם מחיר דמים. היא כתבה שבזמן שצעירי הציבור החרדי המיתו עצמם באוהלה של תורה, בני גילם נהרגו בשדה הקרב ודמם הרווה את האדמה בעזה, מה שגרם לה להתבייש.

הכותבת תיארה ברגש את האחדות הנפלאה שהתגלתה בימים אלה ואין חולק על-כך. ברור שצריך לעשות הכול כדי לשמר את האחדות הזאת גם ביום שאחרי.

אבל בטח שלא מתוך רגש נחיתות או בושה, ובטח לא מתוך אובדן הערך העצמי וההכרה בחשיבותה ונחיצותה של התורה הקדושה.

בחורי ישיבה שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה, צריכים לדעת שזה מה שנתבע מהם בעת הזאת. מח”ט גבעתי בכבודו ובעצמו אמר זאת במילים ברורות מאוד. “כדי להצליח במערכה אנחנו צריכים שתשבו ותלמדו”. את זה אמר איש צבא, לא פוליטיקאי. כמוהו כתבו ואמרו עשרות ומאות חיילים בחזית לאחיהם וחבריהם שבעורף.

וכמו שבגוף האדם לכל איבר ואיבר יש התפקיד שלו ולא יעלה הדעת שהראש יחליט להיות רגל, כך גם בעם ישראל… ככלל, ולא רק בעת מלחמה, לכל אחד יש תפקיד חשוב למלא והוא צריך לעשות הכל כדי למלא אותו, וזאת מבלי לפזול לשכנו ולבחון האם הוא עושה יותר או פחות.

למה להציף מחדש ויכוח שנעלם בסערת הקרב והאחדות הנדירה שבאה בעקבותיו? מה הרעיון למצוא פתרון בדמות השתלבות החרדים בציבור הישראלי וביטול תפקידם של לומדי התורה? כמה חבל!

לא רק לערבים יש בצלם, גם לנו, החרדים, יש את ה’בצלם’ שלנו. את אלו שמתוכנו, מתוך המחנה, מטילים אשמה קולקטיבית בצבא שלנו – צבא לומדי התורה שמקיימת את העולם.

מי ייתן ורוח האחדות ששררה כאן תמשיך גם להבא והחיבור שבין חיילי בית דוד ההוגים בתורה לחיילי צה”ל שמחרפים את נפשם במערכה, יימשך ויביא סוף סוף את השלום המיוחל שיגיע רק כאשר יבוא המלך המשיח – “וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת… וּבְאוֹתוֹ הַזְּמָן, לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה” – במהרה בימינו אמן.

הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]

חלק מהטור מעובד על פי  שיחותיו של הרבי מליובאוויטש