צעקות בנאום נתניהו בישיבה לזכר רבין: ‘יש הסתה ואיש לא פוצה פה’

ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף היום (חמישי) בחריפות את כלי התקשורת ואת יריביו הפוליטיים, במהלך נאומו בישיבה המיוחדת לציון 25 שנים לרצח יצחק רבין במליאת הכנסת.

לא כדאי לכם להחמיץ: אלה הטעמים החדשים של ‘מילקי’

נתניהו אמר:  “25 שנה אחרי, יש הסתה לרצח ראש הממשלה ובני משפחתו. היום יש הסתה מפורשת לרצח ראש ממשלה ואיש כמעט אינו פוצה פה”.

הוא הוסיף: “כולנו חייבים לגנות בתוקף כל אלימות פוליטית מכל מחנה שהוא. צרור יריות בכיכר לא היה ולא יהיה דרך להכרעה דמוקרטית.

“הדמוקרטיה תלויה בכך שהתקשורת לא תהיה כפופה לקול אחד ואחיד. זו הגדולה של הרשתות החברתיות. הן תורמות תרומה חשובה לדמוקרטיה אך גם שם אסור שתהיה שום הסתה לרצח ואלימות מכל צד שהוא. גם אווירה של השתקת יריבים פוליטיים היא סכנה לחברה חופשית”.

על התקופה שקדמה לרצח רבין אמר נתניהו: “עמדתי על זכותי במסגרת הסכמי אוסלו להביע עמדה שונה. זו לא היתה זכותי אלא גם חובתי. התנגדתי בתוקף לקריאות בוגד שהופנו כלפיו אך חשבתי שהוא טועה ושוגה בדרכו. הטעות היתה בתפיסה ששלום עושים עם אויבים”.

מחפשים דירה בלב רמת בית שמש ד’? אתם חייבים לשמוע על ההטבה

קשה לכם? חשים בדידות ודיכאון? ייתכן ומגיע לכם הרבה מאוד כסף

חברי הרשימה המשותפת יצאו מהאולם, וחבר הכנסת יאיר גולן ממרצ התפרץ לדבריו של נתניהו.

הנאום המלא של ראש הממשלה:

ביום הזה אנו מעלים את זכרו של יצחק רבין: אוהב הארץ, לוחם, פטריוט, מנהיג.

ממלחמת העצמאות עד מלחמת ששת הימים בה פיקד על צה”ל ששיחרר את ירושלים,

בכהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון ועד יומו האחרון – זכויותיו החשובות של יצחק רבין כמצביא, כדיפלומט, כשר הביטחון וכראש הממשלה, ראויות להוקרה עמוקה מצד כל אזרחי המדינה, ראויה להוקרת הדורות.

רבע מאה, 25 שנים – חלפו מאז הרצח הנורא. נזכור שבעברו הרחוק של עמנו ידענו אסונות לאומיים, כשקנאים חסרי-רסן עשו דין לעצמם. אם נרשה לאנשי שוליים לנהוג כך גם היום, שוב נמצא עצמנו על סף התהום. כולנו חייבים להוקיע תופעות הרסניות של הסתה לאלימות וביזוי מכל צד שהוא. כולנו חייבים לגנות בתוקף גינויי בפועל של אלימות פוליטית ואחרת מכל מחנה שהוא.

צרור יריות בכיכר העיר לא היה ולא יהיה תחליף להכרעת העם בקלפּי. ההכרעה הזאת מושגת במדינה דמוקרטית על ידי ויכוח נוקב, הבעת דעות מגוונות, ושכנוע העם מעל במת הכנסת – ומעל במת התקשורת.

הדמוקרטיה תלויה בכך שכלי התקשורת לא יציגו דעה אחידה, מונוליטית, חד-גונית – כשמי שמעז להביע דעה אחרת, אפילו קצת אחרת, מוקע מיד.

זאת הגְדוּלָה של הרשתות החברתיות. הן לא כפופות לתכתיב הדעות שבא מלמעלה, מקומץ אנשים, מצד קבוצה קטנה שְמוּטָה תמיד רק לכיוון אחד. כל עוד הרשתות החברתיות מאפשרות את חופש הביטוי למי שקולם מושתק בתקשורת הממוסדת והריכוזית – הן תורמות תרומה חשובה לדמוקרטיה.

אבל גם שם, ברשתות החברתיות, צריך לשמור שלא ייחָצוּ קווים אדומים. אסור שתהיה שם שום הסתה לרצח, שום הסתה לאלימות, מכל צד שהוא. לפני 25 שנים, כמה שבועות אחרי הרצח הנפשע של יצחק רבין, אמרתי כאן בכנסת: “היסוד של כל חברה חופשית ודמוקרטית הוא הוויכוח הציבורי הנוקב בשאלות העומדות על סדר-היום הציבורי. ולכן לא רק אלימות, והסתה לאלימות, מסכנות את המשטר הדמוקרטי; לא פחות מזה מסכנת אותו האווירה של השתקת יריבים פוליטיים, שהיא סכנה אמיתית לכל חברה חופשית”.

בהזדמנות אחרת הוספתי: “ברגע שאזרח כלשהו עובר מפולמוס פוליטי, סוער ככל שיהיה, להטפה לרצח יריביו – הוא חוצה את הקו שמפריד בין ויכוח ציבורי לגיטימי לפעולה נפשעת. באותה מידה, האשמת יריבים פוליטיים בהסתה לרצח, רק בשל התנגדותם החריפה לעמדה פוליטית כלשהי – היא פעולה אנטי-דמוקרטית מובהקת, שפוגעת בחופש הדיבור”.

הנה התמצית של מה שאני אומר: אסור לנו לרמוס את חופש הדיבור, ובאותו זמן אסור לנו לקבל הסתה לרצח מכל צד שהוא – לא כלפי ציבור כזה או אחר, לא כלפי יהודים, לא כלפי ערבים, לא כלפי מפגינים, ולא כלפי מנהיגים.

היום, 25 שנים אחרי רצח רבין, יש הסתה כזאת כלפי ראש הממשלה ובני ביתו חדשות לבקרים – ואיש כמעט אינו פוצה פה!

חברי הכנסת, לפני מחצית היובל – במסגרת הפולמוס על הסכמי אוסלו – עמדתי על זכותי להשמיע עמדה שמנוגדת לעמדת הממשלה דאז. זו לא הייתה רק זכותי – זו גם הייתה חובתי בנושאים גורליים לעצם קיומה של ישראל.

כיבדתי את יצחק רבין. הערכתי את תחושת השליחות שלו. חיבבתי את הישירות, אפילו את הביישנות, שאפיינו אותו. אבל במקביל חלקתי עליו. התנגדתי בתוקף, וזה מתועד פעם אחר פעם, לקריאות ‘בוגד’ שהופנו כלפיו.

אבל באותה עת האמנתי שיצחק רבין וממשלתו שוגים; שהם מובילים מדיניות מוטעית מן היסוד. הטעות הייתה בנכונות למסור שטחים לפלסטינים, כשכל בר-דעת מבין ששטחים אלה ישמשו כבסיסי-תקיפה נגדנו.

הטעות הייתה בתפיסה – ‘ששלום עושים עם אויבים’.

האמנתי אז, ואני מאמין גם היום, ששלום עושים עם אויבים שהחליטו להפסיק להיות אויבים. לא עושים שלום מדומה עם מי שמשתמשים בהסכם השלום רק כדי לשפר עַמָדוֹת להמשך המאבק לחיסול מדינת ישראל.

הטעות גם הייתה בראיית קורבנות הטרור כ’קורבנות שלום’. אין דבר כזה קורבנות שלום – יש קורבנות טרור!

בעניין זה, שחור הוא שחור. לבן הוא לבן. טרור הוא טרור. שלום הוא שלום.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

26 שנים חלפו מאז הסכם השלום האחרון שלנו עם מדינה ערבית, ועד ההסכמים של השבועות האחרונים. בניין השלום מוקם לבנה על גבי לבנה, ובכל הזדמנות אני מזכיר את יסודותיו –

ההסכם עם מצרים, עליו חתמו לפני 41 שנים מנחם בגין ואנואר סאדאת; ההסכם עם ירדן, עליו חתמו לפני 26 שנים יצחק רבין והמלך חוסיין; ועכשיו הסכמי השלום עליהם חתמתי עם מנהיג איחוד האמירויות, שייח’ מוחמד בן זאיד, ועם מלך בחריין חמד בן עיסא אל-ח’ליפה, והסכם הנורמליזציה שהשגנו עם ראש מועצת הריבונות של סודן, עבד אל-פתאח אל-בורהאן, ועם ראש ממשלת סודן, עבדאללה חמדוכ.

אני מאמין שאם נתמיד במדיניות הנכונה שהתוויתי, תצטרפנה עוד מדינות לתהליך הנורמליזציה והשלום איתנו. זאת מהפכה אמיתית. היא משנה לטובה את עתיד ישראל ואת עתיד המזרח התיכון.

בזמן הסכמי אוסלו, הסוגייה הפלסטינית נתפסה כלב הסכסוך באזורנו.

הפלסטינים בלמו כל יוזמה לחימום היחסים בין ישראל למדינות-ערב.

למעשה, המדינות הללו הקריבו על מזבח האינטרסים הפלסטיניים את האינטרסים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים שלהן.

אבל מאז נטרפו הקלפים מחדש. התוקפנות של האיסלאם הקיצוני, בהובלת איראן וגרורותיה, יצרה את התנאי ההכרחי הראשון לשינוי היחס כלפי ישראל בקרב המחנה המתון.

התנאי ההכרחי השני היה ההתנגדות של ישראל בהנהגתי לניסיונה של איראן להתחמש בנשק גרעיני, ולהפיץ את הטרור הקטלני שלה ברחבי המזרח התיכון. מדינות ערביות רבות חיפשו משענת איתנה.

הן ראו כיצד אנחנו, בישראל, מטפחים את עוצמתנו הצבאית והטכנולוגית, וכיצד אנחנו בישראל איננו מהססים להתייצב מול איראן – ואם צריך כפי שעשינו בסוגיית הסכם הגרעין ואם צריך להתייצב מול כל העולם.

שינוי היחס במדינות-ערב כלפי ישראל אינו מוגבל להנהגות שלם. גם דעת-הקהל במדינות אלו מתחילה להשתנות בצורה דרמטית. מדינת ישראל כבר לא נתפסת בחוגים רחבים בעולם הערבי כאויב, אלא כשותפה נאמנה –  כבת-ברית חזקה ואמיצה.

אם רק נדבוק בתפיסה ששוללת מן הפלסטינים את הווטו לעשיית שלום, נרחיב פלאים את מעגל השלום, ובסופו של דבר נביא גם את הפלסטינים לאמץ תפיסה מציאותית, שתאפשר השגת שלום אמת גם עמן.

יצחק רבין ראוי לתודות העם כולו על ההסכם עם ירדן, שפער סדק חשוב בחומת העוינות הערבית.

באוקטובר 1994, בכנסת, אמרתי לו: ‘כראש האופוזיציה, אני מברך אותך – ראש הממשלה – על צעד משמעותי שמאחד את רובו המכריע של העם. כי כוחנו באחדות, במלחמה כמו בשלום’.

חברי הכנסת, עם סיום מצב המלחמה בין ישראל וירדן ואגב צריך להזכיר את ראש לשכתו הנאמן של יצחק רבין, איתן הבר ז”ל, שזה עתה נפטר, שהיה ממקדמי תהליך זה – עם סיום מצב המלחמה יצחק רבין ציטט את הפסוק ממלכים א’: “וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָבִיב”.

הוא הוסיף לכך שתי מילים: ‘לו יהי’.

ובכן, אחרי 26 שנים – הכתוב התנ”כי מתממש יותר ויותר לנגד עינינו.

איננו שוגים באשליות, ואיננו נתפסים לשאננות: אתגרים רבים לפנינו – בביטחון, בכלכלה, במאבק בקורונה, ביחסי החוץ, בבניין הארץ.

אבל כפי שהתגברנו על אתגרים וקשיים בעבר – וזכינו להצלחות עצומות –  כך נעשה בעזרת השם בעתיד.

נמשיך להצעיד קדימה את מדינת ישראל –שהייתה כה יקרה ללבו של יצחק רבין, ושבעבורה פעל כל חייו.

יהי זכרו ברוך.