בואו נרגיע עם המלוניות: מה עשתה הקורונה, שפתאום חייבים לנו?

1.

הבוקר צלצל הטלפון.

תמיד בשמחה: יש טעמים חדשים שלא כדאי לכם להחמיץ

משפחה עם 12 נפשות, ילד אחד בישיבה, נשארו 11 בבית, מתוכם 8 חולי קורונה. רק 3 הפעוטות בני 1-4 לא נדבקו. גם האמא חולה. האבא בריא.

אז לקחו את השמיניה למלונית, את התינוקות השאירו בבית עם האמא החולה.

“שערורייה”, אמר לי מי שפנה.

האמנם?

2.

בראשית ימי הקורונה הייתה המדינה נדיבה. אם 50% מבני המשפחה נדבקו (לכל הפחות) הייתה המשפחה כולה זוכה לאירוח (מפוקפק או לא, תלוי במלונית וטיבה) על חשבון הבית. קרי על חשבון המדינה.

התוצאות, לדברי מי שבדק את הדברים, היו עגומות. היו שטענו, שכמות הבדיקות המטורפת שבוצעו  בערים החרדיות הייתה מיועדת כדי לזכות ב’פרס הגדול’ – שהייה במלונית, עם כל המשפחה.

מה שגרר הפיכת ערים חרדיות שלמות לאדומות, על כל המשתמע מכך לגבי בעלי עסקים שחנויותיהם סגורות על מנעול, עם אפס הכנסות (פחות מעשי קטלוג לציבור שבקושי משתמש באינטרנט), פקקי ענק ביציאה והכניסה לערים ועוד הרבה צער לתושבים.

האם הגיוני, שיהודי שבא לו לנעול את הבית לשבועיים או חודש, לחסוך עלויות של חשמל מים גז ואוכל, יגרום נזק ממשי לשאר תושבי עירו, שכניו ומכריו? לא בטוח.

ואז הגיעה המדינה – כלומר פיקוד העורף ופרופ’ גרוטו ממשרד הבריאות, והחליטו: לא עוד. יצומצמו המלוניות, מי שחולה וזקוק לפינוי (בית צפוף וכדומה) יפונה, מי שלא – נשאר בבית.

מה שאומר, שהגברת החולה, עם 3 הפעוטות, יישארו בבית.

3.

כשהסברתי לפונה על המדיניות החדשה, הוא הזדעק. איך המדינה חושבת, שאשה חולה בקורונה יכולה לטפל בשלושה זאטוטים.

נזכרתי באימהות שילדו פה במדינה במשך עשרות שנים משפחות ברוכות ילדים, וגם אם קיבלו סיוע לכמה ימים של בית החלמה, עדיין חזרו לבתיהן עם אפס כוחות (אחרי לידה) ועם תינוקות לטפל בהן, חוץ מהרך הנולד.

מישהו קיבלה מלונית מהמדינה? לא.

הסבתא עזרה, השכנות נרתמו, ארגוני חסד סייעו – וגם היולדת בעצמה, לא נחה על זרי הדפנה וטיפלה, למרות הקושי.

“בקבר נחים”, אמרה לי פעם אם, שילדה אחת לשנה עוד ילד, והגיעה בגיל 45 למספר נכבד של ילדים במשפחה. עם המון עבודה וקשיים פיזיים, אבל עם המון שמחה בלב.

מה עשתה לנו הקורונה, שגרמה לנו לחשוב, ש’הבעיה היא של המדינה’?