‘הגעתי מחוסר הכרה ומחובר לחמצן, הייתי פסע מהרדמה והנשמה’

הכל התחיל ביום חמישי, ה-18/06, כ”ו סיון תש”פ.

זה היה היום האחרון שלי ברדיו ‘קול ברמה’. עד אותו יום ערכתי את התכנית המובילה כיום במגזר החרדי ‘חידודון’, בהגשת שר השמחה עמי מימון. באותו יום עמי ערך לי מסיבה מיוחדת, בהפתעה, לרגל סיום עבודתי ברדיו. עמי, כך התברר אחר כך, כבר היה חולה בקורונה, אבל הוא עדיין לא ידע על זה, משום שלא חש בתסמינים. הוא נדבק יומיים קודם, כאשר הופיע בחתונה.

ביום ראשון הוא התקשר אלי ואמר: ‘אני מרגיש לא טוב, הזמנתי בדיקה ונראה מה יהיה’. לאחר כמה שעות, בשעות הערב, התחלתי להרגיש קשיי נשימה ושיעולים קלים.

בתחילה לא ייחסתי לזה חשיבות. אולם לפתע עמי מתקשר אלי, ואומר לי: הבדיקה יצאה חיובית, אתה צריך להיכנס לבידוד. כמובן שמיד נכנסתי לבידוד.

למחרת, הרגשתי כאבי ראש חזקים, וגם בארובות העיניים. כשהרגשתי שאני לא טועם כלום מהאוכל, הבנתי שכנראה גם אני נדבקתי. הזמנתי בדיקה לבית, בה התברר שאכן נדבקתי.

•

ביום ראשון שלאחר הבדיקה, כשבוע וחצי מיום ההדבקה, התחלתי להרגיש קשיי נשימה מאוד חריפים, תוך שיעולים כבדים, עד שממש לא יכולתי לנשום. פניתי למוקד הקורונה של ‘מכבי’, שאגב לא עזבו אותי לרגע: כל יום התקשרו ושאלו בשלומי, ולא רק מבחינה רפואית, אלא אף מבחינה רגשית – ושם מיד הזמינו לי אמבולנס ופינו אותי לבית החולים ‘שערי צדק’ בירושלים, כאשר אני מחובר לחמצן. גם בבית החולים חיברו אותי לחמצן והשאירו אותי להשגחה שלושה ימים.

בבדיקות שביצעו לי בבית החולים גילו כי ישנה בעיה במערכת דילול הדם, וכי עלי לקחת זריקות קלקסן לבטן, על מנת למנוע קרישי דם למשך שבוע. לאחר שבוע, שוב חזרתי לבית החולים, עם חשד לדימום פנימי בבטן כתוצאה מהקלקסן.

בסך הכל הייתי חולה 60 יום, חודשיים של קורונה וסבל בלתי נגמר.

בחודש הראשון הייתי בבידוד בית, ולאחר מכן עברתי למלונית קורונה.

בפעילות חבר מועצת העיר ירושלים הרב אלחנן גרוסבוים, המלאך, פינו אותי למלון ‘קיסר’ שהפך למלון קורונה, אליו הגיעו בחורי ישיבות ואברכים.

•

בשבת הראשונה שלי במלון, הרגשתי לא כל-כך טוב בערבית של ליל שבת, ועליתי לחדר לקחת תרופות. במהלך הסעודה הרגשתי חולשה גדולה וכאבים חזקים בכל הגוף. עליתי לחדר לנוח. התעורר כשחבר שלי מנסה להעיר אותי עם מים – והוא אומר לי: ‘תהיה איתי, תישאר ער, מד”א בדרך’.

אני שואל אותו: למה מד”א? והוא אומר לי שאני צעקתי: ‘רופא, רופא’ ואני כולי מזיע בכמות גדולה מאוד, תוך חרחורים ופרכוסים. לאחר כחצי שעה, במהלכה שוב התעלפתי והייתי מעורפל, הגיע צוות מד”א לחדרי במלון ופינה אותי לבית החולים ‘הדסה עין כרם’, תוך שהם מחברים אותי לחמצן.

באמבולנס איבדתי את הכרה, והגעתי לבית החולים כשאני במצב קשה.

קרוב לשלוש שעות הרופאים נלחמו עלי, תוך שהם מכניסים תרופות ומשאפים מאוד חזקים כדי לייצב את הנשימה שלי. הייתי מחוסר הכרה ואת מה שקשה שם סיפר לי אחד החולים במחלקה.

‘הייתי בטוח שהגעת לפה לשעות האחרונות שלך’, הוא אמר לי. ‘השתעלת בצורה מפחידה ופרכסת בחוזקה, רופא, שלוש אחיות וסטודנט לרפואה ניסו קרוב לשלוש שעות לייצב אותך’. כך סיפר לי. כשהתעוררתי בבוקר לאחר שמונה שעות של חוסר הכרה, הרופא הגיע אלי ואמר לי: ‘אם לא היית מתעורר בזמן הקרוב, הייתי מורה על הרדמה והנשמה’.

התחושות לשמע הדברים הללו היו קשות מאוד. לא היה קל לשמוע ממישהו אחר על המצב שלי, כשהייתי במצב לא פשוט כלל. השתחררתי אחרי כמה ימים בחזרה למלונית. עדיין סבלתי מחום גבוה, 38.7, 38.9, כשהשיא היה 39.2, לצד כאבים וחולשה מאוד גדולה בכל חלקי הגוף.

הרצון הוא רק לישון, למרות שאין יום ואין לילה. אין אפשרות לשבת ואין אפשרות לשכב, כל תנוחה כואבת ולא נוחה.

הקורונה השפיעה עלי מאוד קשה ולמרות גילי הצעיר, היא הצליחה לפגוע בי קשה.

צילום: ישראל מזרחי – קים צילום

על דבר אחד אני מודה לבורא עולם: שלא הדבקתי אף אחד.

בשבת אחרי שנדבקתי – אולם לפני שידעתי על כך – ישבתי עם משפחתי בשולחן שבת, ואף למדתי עם החברותא שלי שעה שלמה. הקפדנו על הכללים ועל המסכות ולכן הוא כנראה לא נדבק. הפלא היותר גדול, שגם בשולחן שבת בו ישבנו, ועצם העובדה שהייתי חודש בבית – ולא הדבקתי אף אחד.

•

במהלך השהות במלון, שאגב אירח אותנו בצורה טובה במיוחד ועל כך מגיעה התודה לצוות המלון ולחיילי פיקוד העורף שהיו בחמ”ל המלון –  הם ניסו לעזור ככל הניתן וגם אם לא היו הצלחות גדולות, הם את המקסימום עשו.

השעה הייתה קרוב לאחת בלילה של מוצאי שבת. אני יוצא מהחדר ללובי ורואה את כל הבחורים רצים לכיוון בית המדרש (אולם שנהפך לבית כנסת ובית מדרש). שאלתי אחד מהם: מה קרה? והוא סיפר לי כי אשתו של אחד האברכים השוהים במלון ילדה, ולפתע איבדה את ההכרה, תוך איבוד הרבה מאוד דם, ומכניסים אותה לניתוח מציל חיים – והבחורים מתאספים בבית המדרש לקריאת תהילים.

ירדתי לבית המדרש והצטערתי שלא צילמתי את שראו עיניי: השעה אחת בלילה, בית המדרש מלא מפה לפה, ובחורים קוראים תהילים ומתפללים לרפואתה כשממש דמעות יורדות מעיניהם. חיפשתי את האברך ואמרו לי כי הוא בחדרו, עוקב בדריכות אחר מצב אשתו.

למחרת פגשתי אותו בארוחת הבוקר, והוא סיפר כי מצב אשתו הוטב משמעותית, והוא מאוד רוצה לצאת אליה ולהיות לצידה בבית החולים, אך הקופה בה הוא חבר לא משחררת אותו, למרות שכבר חלפו 10 ימים מיום גילוי הקורונה, ולא הופיעו כל תסמינים.

חשוב לציין כי מדובר היה לקראת סוף בין הזמנים של חודש אב, זמן בו היה עומס מאוד גדול על קופות החולים. הפעלתי קצת קשרים והעליתי אותו לשידור בתכנית ‘חידודון’, שם סיפר את סיפור הנס של אשתו.

במהלך השידור הפתיע אותו עמי מימון כשסיפר לו שהוא עתיד להשתחרר למחרת.

•

זה רק מקרה אחד שקרה שם. הגיבוש שנוצר כתוצאה מהשהות במלון, הפתיע מאוד. שם אין ספרדים או אשכנזים, דתיים או חרדים, וגם חילונים בודדים שקפצו (בטעות) לביקור, העדיפו להישאר במלון המיועד לחרדים ולא לעבור למלון אחר, המותאם יותר לציבור הכללי.

כך, למשל, בחור אחד שנכנס חילוני גמור, ולאחר שבוע במלון כולל שבת, התחזק ויצא כשכיפה על ראשו וציצית בתוך בגדיו.

ומה המסר שלי? אני קורא לכולם להקפיד על הכללים ולשמור על ההנחיות. תקפידו על המסכות, למרות שזה לא כל כך נעים ולא נח. המסכות שומרות עליכם ועל סביבתכם.

אני עברתי תקופה מאוד ארוכה של 60 יום עם הקורונה. ב-60 הימים הללו סבלתי מאוד. אני מקווה שאף אחד לא יסבול עוד מהנגיף הזה. לכן, אני קורא לכולם לשמור על הכללים כי הם מצילים חיים.