“אלחם עד יומי האחרון”: החרדי שאיבד את חברת הענק לא מוותר

איש העסקים אדוארדו אלשטיין, שאיבד בסוף החודש שעבר את קבוצת אי.די.בי, העניק ראיון ראשון ובלעדי למוסף G של ‘גלובס. בראיון, אלשטין תוקף את יריביו, מבהיר שהוא לא מצטער על דבר, ובעיקר – מתעקש לא לוותר ומבטיח: “אלחם עד היום האחרון בחיי”.

אלשטיין, שתלה תקוות גדולות בהבטחות של רבי יאשיהו פינטו, שנחשב למי שתיווך בעסקת הענק בין נוחי דנקנר ואלשטיין, אומר: “איבדתי את אי.די.בי כי טמנו לי מלכודת כדי לגנוב את החברה. הפכתי קורבן סחיטה של חלק מבעלי האג”ח. אלה לא ספקולנטים, אלא פשוט רמאים. בישראל, לשדוד חברה מטייקון זה ספורט”.

במציאות, אלשטיין איבד את אי.די.בי – פעם ספינת הפאר של שוק ההון הישראלי שאותה רכש מנוחי דנקנר ב-2012 – לאחר שנמנע מלשלם בתחילת החודש שעבר 70 מיליון שקל, שאותם הייתה חייבת החברה למחזיקי האג”ח שלה.

“כשהתחלתי את ההשקעה בישראל קיבלתי טלפון מבנקאי יהודי בכיר שהזהיר אותי לא להשקיע כאן”, הוא מספר. “מבחינתי ישראל היא המקום הכי טוב להשקיע, אבל לא חשבתי שישדדו אותי”.

אלשטיין מכוון בכך לטענות שעלו בסביבתו שלפיהן גם אם היה משלם את אותם 70 מיליון שקל, מחזיקי האג”ח היו ממשיכים בנסיונות להוציא מידיו את החברה.

אז מה יהיה? הוא נשאל על ידי המראיינות הדס מגן ושלומית לן.

“אני מאמין בצדק הישראלי ובבית המשפט הישראלי”.

שבינתיים לא קיבל את הטענות שלך.

“יש צדק, ואני נשאר כאן עד שיגידו לי ‘אדוארדו, אנחנו לא רוצים אותך יותר'”.

בגלובס מציינים, שכאשר אלשטיין מדבר על כך שהוא לא הרים ידיים, ועל כוונתו להמשיך להחזיק בחברה, הוא מתכוון למאבק שעדיין נותר על דסק”ש, הנכס העיקרי של אי.די.בי, תחתיו מרוכזות החברות התפעוליות שעוד נותרו לה, ובראשן סלקום, נכסים ובניין וישראייר.

דסק”ש אמנם מוצעת כעת למכירה במכרז שגם אלשטיין יכול להשתתף בו, אך כשהמראיינות שואלות אותו האם הוא מתכוון לגשת למכרז, הוא מסתפק בתשובה העמומה “בכוונתי להישאר בעל השליטה בדסק”ש” – ומסרב להרחיב מעבר.

כשהוא נשאל האם יש לו את המשאבים כדי לרכוש את דסק”ש – הוא מתרגז: “אחרי ששילמתי במשך שמונה שנים 25 מיליארד שקל (מדובר בחובות ששולמו על ידי אי.די.בי, כחברה, לנושיה במהלך תקופת החזקתו בה), השאלה הזו לא רלוונטית”.

זה בהחלט רלוונטי אם תרצה לרכוש את דסק”ש במכרז. כשבית המשפט ישאל אותך על המשאבים שלך, מה תגיד?

“אני עושה את זה כבר ארבעה עשורים, ואם התחייבתי – אני אמלא. יש לי נכסים אמיתיים. אני יודע שכאן בישראל לא מאמינים לך, כאן אף אחד לא מאמין לאף אחד, אבל אני יודע שאם אני ממשיך כאן, אני אמשיך להשקיע משאבים”.

התנאים של ההתמחרות הם שאתה צריך להראות את המשאבים האלה, אומרות המראיינות.

“צריך להבין, יש לנו הרבה יותר משאבים ממה שאתן יכולות לדמיין. אני לא חייב לדון על זה איתכן. באירסה אנחנו במצב כל כך חזק. יש לנו חברה של מרכזי קניות, יש לנו את קרסוד, חברה של חוות בדרום אמריקה, אף אחת מהן לא משועבדת. יש לנו מרכזים מסחריים בדרום אמריקה ונכסים בארה”ב. השקענו בזהב”.

אז אתה תהיה הבעלים של דסק”ש?

“עבורי העבודה בישראל היא מסע של החיים, ואני לא חושב שזה נגמר. אני עומד להילחם בכל כוחי ובמלוא המחויבות שלי, ובכל המשאבים הכלכליים שלי. אני תמיד אומר: יותר חשוב לי האופן שבו אני מתנהג, אני רוצה לעשות דברים שיביאו לכך שהילדים שלי יהיו גאים בי, לא לעשות כסף. אנשים לא נולדים עם נכסים ולא נקברים עם נכסים. מה שחשוב זה מה שעושים באמצע”.

ואתה לא מתחרט על ההשקעה בישראל.

“אני לא מתחרט על כלום. התקופה הטובה בחיי היו שמונה השנים באי.די.בי. היו מאבקים, הייתי בבית המשפט, אבל אם שואלים אותי, לעולם אל תספור את הכסף שאתה משקיע”.

מחזיקי אג”ח ט הגיבו: “מצרים שמר אלשטיין בחר בדרך של הכפשה וסילוף עובדות”.