משרד הביטחון סירב להכיר בחייל שלא הפסיק לבכות ממלחמת יום הכיפורים ועד היום כנכה צה”ל, אך בית המשפט הפך את ההחלטה.
על פי פסק הדין, התובע, כבן 71 כיום, גויס למלחמה בצו 8, ושובץ כנהג בחיל השריון ביחידה אותה לא הכיר.
לאורך כל ימי הלחימה הופגזו השיירות בהן נהג, ובאחד מהימים הראשונים למלחמה התרסק בסמוך אליו מטוס סורי, וכתוצאה מכך התעלף הנהג, ונגרמה לו טלטלה נפשית קשה.
לאחר האירוע לא שב הלוחם לאיתנו, נתקף בפאניקה ובבכי, התקשה למלא אחר הוראות מפקדיו, ואף ניסה להתאבד – אך ניצל על ידי חבריו לנשק.
בעקבות ניסיון ההתאבדות החליטו מפקדיו להעמידו למשפט צבאי והוא נדון ל-35 ימי מאסר. רופא שנחשף למצבו הקשה בכלא, שלח אותו לאבחון נפשי, ובו נקבע כי הוא סובל מ’הלם קרב’ – וכך שוחרר משירות המילואים.
על פי תצהירו, בשל מצבו לאחר סיום המלחמה עבר הגבר טיפול נפשי קצר, אך משום שפחד כי יאושפז במוסד פסיכיאטרי, הוא חדל מן הטיפול.
מעדויות אשתו וחבריו עולה, כי התנהגות התובע השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות המלחמה, ומאז שחזר ממנה הוא שרוי כל העת במצב רוח דכאוני, מוצף בפחדים ובחרדות, ולא חדל מלבכות – וזאת לאורך שנים ועד היום.
רק בשנת 2015 החליט התובע לפנות למשרד הביטחון, באמצעות עו”ד יאיר מאק, בבקשה להכיר בו כנכה צה”ל בשל מצבו הנפשי, אך הוועדה שדנה בבקשתו קבעה כי לא הוכחה הפרעה פוסט-טראומטית, וכן לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של הגבר לבין תנאי שירותו.
לאחר שמשרד הביטחון סירב להכיר בנכותו של הגבר כקשורה לשירותו הצבאי, עו”ד יאיר מאק הגיש בשמו ערעור על החלטת קצין התגמולים, אשר נדונה בפני הרכב של שלושה דיינים בראשות השופטת נילי מימון, בביהמ”ש השלום בירושלים.
בערעור טען עו”ד מאק, כי לחייל אין רקע משפחתי של מחלות נפש, וכי שירותו הצבאי הסדיר הוא אף סיים בהצטיינות.
בנוסף טען עו”ד מאק כי כבר בשנות ה-70 נקבע כי התובע סובל מ’הלם קרב’, וההפרעות הנפשיות אותן הוא חווה מאז המלחמה פגעו ופוגעות בצורה ממשית בתפקודו החברתי וביכולת השתכרותו.
לאחרונה קבעה השופטת נילי מימון, שעמדה בראש הרכב ועדת הערר, כי עדויות התובע, אשתו והעד מטעמו שעבד עמו, היו מהימנות וקוהרנטיות, והשתלבו עם הראיות הנוספות בתיק.
בנוסף קבעה השופטת, כי שמונת הקריטריונים שנקבעו בספר האבחנות של לקויות נפשיות, לאבחנה בקיומה של פוסט טראומה, אכן מתקיימים במקרה של המערער: חשיפה או איום במוות; מצוקה פיזיולוגית עוצמתית ומתמשכת; התנהגות המנעותית קבועה מחשיפה לגירויים המזכירים את הגירוי הטראומתי; מצב רוח ירוד וקוגניציה שלילית הקשורה באירוע הטראומתי; עוררות יתר; קיומה של ההפרעה למעלה מחודש ימים; מצוקה או פגיעה תפקודית; שלילה של גורמים אטיולוגיים אחרים.
עוד קבעה השופטת מימון כי במחלוקת שנתגלעה בין המומחים מטעם קצין התגמולים ומטעם המערער, עדיפה חוות דעתו של המומחה מטעם המערער.
“חוות דעתו מתיישבת עם חוות הדעת האחרות שנעשו בזמן אמת ולאחר מכן, ומסתמכת על מצבו של המערער ועל התסמינים המלווים אותו במשך השנים”, קבעה השופטת מימון.
חרף כך, סייגה השופטת מימון את החלטתה וקבעה כי אמנם עיקר נכותו של המערער נגרמה עקב שירותו הצבאי, אך אירוע קשה נוסף שארע לאחר המלחמה – מות בתו של התובע בהיותה בת 18 חודשים – היווה גם הוא טראומה קשה לו ולאשתו, ועל כן לא ניתן לייחס את מלוא שיעור נכותו לשירותו הצבאי, אלא רק כ-70% ממנו.
לדברי עו”ד יאיר מאק, בימים אלה אמורה ועדה רפואית מטעם משרד הביטחון לקבוע את שיעור נכותו של התובע, ואת מידת זכאותו ממשרד הביטחון.