אני עשיתי 7 כיתות ואחר כך אושוויץ

בוקר.

יום קיץ רגיל במציאות לא רגילה.

בוקר של אחרי מלחמה.

10:34 מחכה לאוטובוס שלא מגיע.

עוד מבחן, עוד סימן שהשגרה היא שלנו. שקועה במחשבות. הראש עוד מעופף מעל “צוק איתן”, והלב בינתיים שותק. היום כבר לא יהיו נפגעים.

שקועה במחשבות.

“התיק הזה בטח לא מהארץ…”

כך ספק שואלת ספק קובעת, האישה לצידי הנראית כמו כל אישה מבוגרת. אישה חרדית באה בימים שקטעה את מחשבותיי. חליפה פרחונית ירוקה, מאלה שחוצות תקופות ואזורים מבלי להתעייף. פאה בלונדינית שחוקה ומיובשת. מטופחת.

“דווקא כן”, עניתי עם חיוך.

אני מרגישה את מבטה עלי ואת נשימותיה לצידי. הגברת רוצה לדבר.

היא שואלת ואני עונה. אוטובוסים, מסלולים, שעות… “ולאן את נוסעת ככה?” היא שואלת.

חיוך. מבחנים, אוניברסיטה. לא, עוד לא חופש. המבחנים בקיץ. כן כל הקיץ.

“אני זוכרת את המבחנים של כיתה 4, היינו צריכים לעבוד קשה כל הקיץ. אצלנו היו רק שבע כיתות…” בזמן שאני נעצרתי על “כיתה 4” היא מתחילה לספר, כשמבטא כבד אך לא מזוהה מתנגן מאחורי מילותיה.

“… אני עשיתי שבע כיתות, ואחר- כך הלכתי לאושוויץ”.

שקט.

הלם, אולי. מהצורה הקלילה בה משקל כה כבד נאמר.

לא לתיכון, לא להשכלה גבוהה. לאושוויץ.

מנסה לא להראות את הסקרנות המהולה ביראה ממנה. מהמעמד. העולם הגדול מדי בו אנו חיים כנראה אשם בכך.

והברז נפתח.

“הונגריה הייתה פעם יחד עם רומניה. עליתי לארץ בשנות ה-50. לא, לא מייד “אחרי”. “אחרי” חזרנו הביתה. כלום לא נשאר שם. רק קירות. הכול היה ריק. העולם היה קטן מאוד, לא ידענו כלום. אמרו לנו ללכת לגטו, הלכנו לגטו. שלושה שבועות נשארנו, עד שאמרו לנו: בואו, ניקח אתכם למקום יותר טוב, שמה תהיה עבודה לכולם… לא ידענו. ולקחו אותנו לאושוויץ. לא ידענו. “שמה הפרידו, אחותי ואני בצד אחד וההורים שלי… ואני רק בת 16.”

פתאום כבר אין חליפה ירוקה. אין פאה מלוכלכת. גם לא משקפיים זהובות. פתאום יש רק מבט, עיניים כחולות, עמוקות.

היא מדברת והיא לא איתי. היא שם. העיניים שלה שם. בבית הריק, והיא בת 16.

בוקר רגיל קיבל משמעות. היא מדברת ובעיניה אני מחפשת את הילדה שנשארה שם, הילדה שנלקח ממנה הכול.

אך דבר אחד לא נלקח ממנה, כך היא אומרת.

“אלוקים רצה שאני אחייה, זה ברור לי. עם כל מה שעברתי… הוא רצה שאני אשאר”.

כמה גדולה. כמה הערכה.

הגברת קמה ממושבה, האוטובוס הגיע. היא מברכת אותי לשלום ונעלמת. היא והחורבן שלה, עיניים כחולות וחליפה ירוקה.
ואז אני מבינה. אני מבינה מה לא עשיתי. מה שכחתי לשאול.
העמדתי פנים, הראיתי שאני מבינה אך לא מתרגשת. וזה למה? למה לא שאלתי עוד? מדוע לא עזרתי לה להנציח את מה שאט אט נשכח והופך לעוד עמוד בספר לימודים?

אני כבר מדמיינת איך אני רודפת אחריה ומבקשת להיפגש שוב, אך דמיון נשאר דמיון.

שוב שוקעת במחשבות, על גורלות ועל אנשים שנפגשים בתחנת אוטובוס.

בוקר רגיל.

האוטובוס מתרחק ואני קבלתי מסר לחיים.