את הרב יוסף כהן, העומד בראש ‘חסדי נעמי’, קשה להשיג בימים אלו בטלפון. “הלחץ אדיר”, הוא אומר, ומוסיף בכאב: “אין מספיק בשביל לתת לכולם”.
לפני כ-30 שנה הקים הרב יוסף כהן את חסדי נעמי. שורשיו של הארגון נטועים אי שם בעקבות מחזה שהיה הרב כהן עצמו עד לו: כאשר שלח את ילדיו הקטנים לבית הספר, הבחין בילדים המגיעים עם תיקים קרועים ובגדים בלויים, ורחמיו נכמרו על המשפחות. ללא היסוס, החל לעבור מבית לבית, אסף מצרכי מזון וחילק אותם לעניים. עם הזמן נוסף מערך התנדבותי שלם, הוקמו מחסני איסוף ופוזרו ניידות לאיסוף מוצרים.
כיום, נתמכים על ידי חסדי נעמי למעלה מ-10,000 משפחות באופן קבוע ועוד רבים מעת לעת. בעיקר לפני החגים. מערך ההתנדבות כולל 40 נקודות חלוקה ברחבי הארץ. על מערך ההתנדבות, נוספים נציגי בניינים האמונים על איסוף מצרכי מזון לנזקקים בין השכנים והעברתם לאיסוף וחלוקה למשפחות ואלמנות. הארגזים נשלחים אליהם על ידי שליח של חברת משלוחים, על מנת להסוות את מטרת השליחות ולמנוע מבוכה.
“פשוט אין מאיפה לתת”
אל השיחה עם חרדים10, מגיע הרב כהן ברכב הטויוטה המקרטעת שלו. שקית מכולת קטנה ובה ארוחת הצהריים, לא מסגירה את עובדת היותו חולש על אולמות האירועים ‘ארמונות חן’ ועל טונות רבות של מצרכי מזון. בכלל, ככל שניסינו לחפש מסביב את היוקרה והחשיבות כיאה למי שמנהל את אחת מאימפריות החסד הגדולות בעולם – התבדינו.
במשרדו, הכולל שולחן ושני כיסאות, ארון וכיור, ללא תמונות מעוצבות או מדפים עמוסי מדליות ואותות הוקרה, התיישבנו לשיחה על מצב העוני בישראל.
בנועם הליכותיו ובפשטות הכל-כך אופיינית לו, מתחיל הרב כהן לספר סיפור אחר סיפור. כמי שמבלה את רוב שעותיו בין נזקקים ורעבים, מכיר הרב כהן את הסוגיה מכל ההיבטים. לצדנו מתיישב רונן גרוס, יד ימינו של הרב כהן, והשאלה הראשונה הופנתה אליו:
ישנה היערכות מיוחדת לקראת חג הפסח?
גרוס: “מעבר לנתמכים הקבועים שמקבלים מאיתנו כל השנה, נוספים בימים אלו אנשים ומשפחות הזקוקים לעזרה עם הוצאות החג המרובות.חרדים 10 | חרדים10
במשך השנה, לצערי, לא ניתן לחלק לכולם. הביקוש גודל משנה לשנה ועם כל הרצון הטוב פשוט אין מאיפה לתת. אם במשך השנה מדובר על בין 10 ל-12 אלף משפחות נתמכות, הרי שלפני פסח נוספות כ-4,000 משפחות. וזה עוד לפני שהזכרתי את ראשי המוסדות והכוללים הבאים לבקש אוכל עבור תלמידיהם”.
הרב כהן: “צריך להבין שאת האנשים היום לא מעניינות הפוליטיקה או שיחות השלום. אנשים היום מדברים רק על לחם לאכול, בגד ללבוש וארבע קירות להניח בהם את הראש. זהו! שום דבר מעבר לזה”.
“הדוח לא משקף את המציאות”
בטח ראית את דו”ח המבקר שהתפרסם עתה עם נתון מזעזע של 300,000 ילדים רעבים בישראל בשנת 2014. יש לזה השפעה ישירה על הארגון?
הרב כהן: “דו”ח המבקר לא משקף את המציאות האמיתית. יש הרבה יותר ילדים רעבים מהמספר הזה. כל העניין הוא שאנשים פשוט לא נרשמים לקבלת תמיכה ועזרה. אנשים ברובם מתביישים. גם אלו שכבר לא מתביישים, נמנעים רוב הזמן לבקש משום שאין להם את כוחות הנפש הללו להמתין לקבלת העזרה או לקוות שבכלל יאשרו להם סיוע.
“במיוחד בציבור החרדי, אנשים חוששים לפתוח תיק בבקשה לעזרה. יש אצלנו את תרבות ה”מה יגידו” שמונעת מאנשים לבקש. מפחדים שזה יפגע בשם הטוב של המשפחה, בשידוכים או במוסדות הלימוד.
“מצד שני, אלו שכבר כן באים לבקש נהיים הרבה יותר אגרסיביים. יכול להגיע אלי מישהו ולהגיד לי: תרמתי לך 200 שקל ועכשיו גיסתי במצב קשה וצריכה סיוע. מה אני יכול לענות לו. מבחינתי אם הוא תורם לארגון, אני צריך לשמור עליו שימשיך לתרום. הארגון מתקיים מתרומות קטנות כאלו של הרבה אנשים”.
גרוס: “הבקשות האגרסיביות לקבלת תמיכה, פוגעות לעתים במקבלי הסיוע הקבועים. פשוט לא נשאר אחר-כך כדי לתת לכולם”.
מי, או מה, לדעתך אשם במצב הזה?
הרב כהן: “זו לא שאלה של אשמה. אם המדינה לא מצליחה לנהל את המערכה הכלכלית כמו שצריך ולדאוג למשפחות הנזקקות – שתחזיר את המפתחות. בדיוק כמו אדם שפותח עסק ולא הולך לו אז הוא מוכר את העסק, כך המדינה צריכה להעביר את המושכות לכאלו שכן אכפת להם ויכולים לתת מענה למצוקה הכלכלית הזו. אחר כך העיתונים מתמלאים בכותרות של עבריינות ופשיעה. לא פלא. למה שאדם כזה השרוי במצוקה והגיע עד פת לחם לא ישלח ידו בעסקים מפוקפקים ואף גרוע מכך?
“אני מכיר אישה שמכרה לא מזמן כליה בשביל לקבל עבורה 15,000 דולר, לכיסוי הוצאות מכולת. אתה מבין לאן זה מידרדר? בשביל חוב במכולת!”
אין חוק שיטיל מאסר על מי שאשם במצב
לפני שהספקתי לשאול את השאלה הבאה, נשמעה דפיקה קלה בדלת. אברך, שנראה היה כי הוא באמצע מסע הקניות לחג, פתח את הדלת, הוציא מכיסו שטר של 50 שקלים והניח על השולחן. “זה תרומה לארגון”, אמר ויצא מבלי להתמהמה.
הרב כהן מחייך אלי: “אתה רואה? אלו התרומות שעוזרות לשנע את כל המפעל הענק הזה. כל הארגון מתקיים על הוראות קבע ותרומות חד-פעמיות של סכומים בסדר גודל הזה. מהם אנו חיים”.
“אספר לך סיפור נוסף”, נזכר הרב כהן, “שימחיש לך עד כמה האטימות במוסדות השלטון גדולה. הסתובבה כאן לא מזמן חתולה שכנראה המקום מצא חן בעיניה. יום אחד הגיע לכאן מכר שלי שהוא גם איש בכיר בתחום בעלי החיים. סיפרתי לו כבדרך-אגב על החתולה ועד כמה שהיא מזיקה ומפריעה בשוטטות שלה כאן, וגיליתי לו שאני מתכוון לקחת אותה ולהוריד אותה במקום רחוק כדי שלא תחזור ותפריע יותר.
“הוא אמר לי שלא אעז לעשות זאת מכיוון שבחוק מקבלים על כזה דבר שנתיים מאסר. אתה שומע? שנתיים מאסר על הרחקת חתולה. לא התעללות חלילה, רק להרחיק אותה שלא תפריע. לפליאתי הסביר לי הבכיר, כי מכיוון שהחתולה עלולה להיכנס לדיכאון במקום הרחוק הרי שהחוק מתייחס לזה בחומרה.
“אבל כשילדים הולכים לישון רעבים, כשמשפחות שלימות מתמוטטות מהנטל הכלכלי, כשאנשים נכנסים לדיכאונות ומרה שחורה עד כדי פגיעה בנפש – פה כבר אין חוק שיטיל מאסר על מי שאשם במצב. אטימות לשמה!”
גרוס: “היה מקרה שפתחנו סניף נוסף באחת הערים היותר מכובדות בארץ. כשפנינו ללשכת ראש-העיר לבקש את השתתפותו בטקס הפתיחה, ואף הסכמנו לקבוע את הטקס לתאריך שיתאים ללוח הזמנים שלהם, לא נענינו ואף קיבלנו דחיה פעם אחרי פעם. הסיבה התבררה לנו אחר-כך: ראש העיר שם פשוט לא היה מסוגל להודות שבעיר שלו יש משפחות הזקוקות לארגון חסד כזה. לא היה נוח לו שידעו כי בעירו יש אנשים שהמצב הכלכלי פגע גם בהם”.
הבעיה לא נעוצה באבטלה
יש משפט חכם שאומר: “תן לאדם דג והוא ישרוד את היום, למד אותו לדוג והוא ישרוד את הנצח”. הציבור מכיר את חסדי נעמי כארגון שנותן את “הדג”. אתה יכול לספר לי על פעולות שהארגון עושה מעבר לזה, שיגרמו לנזקקים “לדוג” יום אחד בזכות עצמם?
גרוס: “אנשים שמגיעים לכאן בשביל פת לחם, אתה לא יכול לומר להם בואו ניתן לכם הכשרה, או נממן לכם מקצוע כדי שתתפרנסו לבד. אדם שמגיע לכאן הוא רעב וזה מה שמעניין אותו”.
הרב כהן: “זה מה שרוב הציבור לא מודע לו. נכון שיש אנשים שמגיעים למצב הזה מחוסר עבודה או הכשרה מקצועית. אבל ישנה כמות גדולה יותר של אנשים המגיעים לבקש אוכל כשהם לאחר יום העבודה. מדובר באנשים שעובדים, לעתים אף משכילים, ובכל זאת אין להם מספיק בשביל לגמור את החודש. האנשים האלו מגיעים לכאן אחרי שהם ניסו “לדוג לבד” ולא הצליחו.
“אני אומר לך חד-משמעית: הבעיה לא נעוצה באבטלה. גם אנשים שעובדים באים לקבל”.
מה קורה בציבור שלנו?
הרב כהן: “גרוע מאוד. אנשים חיים על הלוואות שכדי להחזיר אותם לוקחים עוד הלוואות. תבין, אנשים גרים בשכירות אבל יש להם חובות כאילו שהם קנו בית.
“אם נדבר על ציבור האברכים, יש מספר לא מבוטל של כוללים שלא חילקו משכורות לפני פסח, כאשר האברכים לא קיבלו משכורות של ארבעה או חמישה חודשים קודם. כל מה שיהיה לאותם אברכים בשולחן ליל-הסדר הכול מגיע מארגוני הצדקה”.
“כמה זמן בעלך לא קיבל משכורת מהכולל?”
הרב כהן, שתמיד מציג קבלות על מה שהוא אומר, רצה להוכיח לי עד כמה המצב קשה. הוא חייג אל משפחת אברך, הלומד באחד הכוללים בעיר (מבלי לומר את השם, כמובן), וכך נשמעה השיחה עם אשת האברך:
– “שלום, מדבר יוסף כהן מחסדי נעמי, רציתי לשאול אם כבר קיבלתם את המשכורת מהכולל?”
– “עדיין לא”
– “את יודעת שביום שני הקרוב יחול פסח?”
– “בוודאי. אבל מה נעשה? מבטיחים שוב ושוב להכניס אבל עדיין זה לא קרה”.
– “כמה ילדים יש לכם?”
– “שישה, בלי עין הרע”.
– “כמה זמן בעלך לא קיבל משכורת מהכולל?”
– “חמישה חודשים”.
– “ומה אומר ראש-הכולל?”
– “אין לו מה להגיד. הוא רק אומר שאין לו כסף”.
הרב כהן מנתק את השיחה ומביט בי כאומר: “עכשיו אתה מבין את המצב בציבור שלנו?”
וממשיך: “אפילו אצלי בחנות הבגדים, ישנם עכשיו בחורי ישיבות שעובדים קשה מאוד, גם עד השעות הקטנות של הלילה, העיקר לקבל קצת כסף לכיס. הם מוותרים על החופשה והטיולים ובלבד שיוכלו לקבל קצת כסף. בסופו של דבר, הם מעדיפים לקחת בגדים כאשר הסכום יורד להם מהמשכורת הקטנה גם ככה. יש המון כסף במדינה”, נאנח הרב כהן, “אבל אף אחד לא יודע איפה הוא מסתובב. מה שבטוח שהוא לא מגיע למקומות שצריכים אותו באמת”.
“הפליירים? בזבוז אדיר של כספי ציבור”
שאלה אחרונה, ברשותך. למה הארגון לא מוציא פליירים שישקפו לציבור היטב את המצב הקשה – במילים ובתמונות?
הרב כהן: “זהו בזבוז אדיר של כספי ציבור. מעולם לא שיווקנו בחסדי נעמי קמיעות למיניהן וסוגיהן. העלות הכוללת של כל הדברים האלו היא עצומה, כאשר בסכום הזה ניתן להאכיל עוד נפשות. כל שקל שמגיע לכאן עובר מיד הלאה. לא לפרסום ולא לסגולות כאלו ואחרות”.
שיחתנו הסתיימה. הרב יוסף כהן לוחץ את ידי בחמימות ומברך אותי בברכת כהן מליבו הרחב.
פתחתי את הדלת כדי לצאת ובדיוק נכנסה אישה עם ילדיה.
“כבוד הרב”, אמרה כמעט בבכי, “הילד שבר כאן כוס שעמדה למכירה (באחד הדוכנים ברחבה – י.א), כמה עלי לשלם לך עליה?”
הרב כהן הפנה מבטו אל הילד, שנראה מבוהל משהו, חייך אליו במתיקות ואמר לו: “אני מאחל לך שתזכה לשבור כוס נוספת בחתונה שלך” – ופטר את האם לשלום.