המכתב שריגש: “ניקיתי באהבה אצבעות ופנים”

כעת, עם סיום המערכה, נפתחים הפצעים שבנפש: מכתב שהופץ ברשת מאת שלום סולומון, חייל מילואים ששירת בצו 8 בתחנת איסוף חללים, אליה הגיעו חללי צוק איתן, חושף במקצת את מה שעבר על יחידתו לאחרונה.

וכך כתב:

“אני שראיתי אותם מוטלים גיבורים וחדלים;

אני שניקיתי באהבה ובהערצה אצבעות ופנים;

אני שעטיתי על פניי מסיכת עסקים כרגיל;

אני ששמעתי את צלצולי הטלפון צורחים בכיסו ולמענה מייחלים;

אני שעל אצבע ראיתי טבעת ואת ההקשר והטרגדיה חזיתי נובעת;

אני שאת שמו שמעתי עוד קודם שמשפחתו האוהבת יודעת;

אני שבכיסיו מיששתי מכתבי אהבה לאם, לרעיה, לבן ולבת;

אני שאת מראות תוצאות הקרב אנצור ואשמור באמתחת.

אני הוא המבקש מכם: אנא, אהבו חיים ונצלו את העושר הזה – חיים! איש איש באמונתו, באהבתו, בדתו, בייחודו ובדמיונו. כי ייתכן שאין מחר, ואפילו שעה נוספת היא בונוס!”

בשיחה עם יהודה שליזינגר מ’ישראל היום’ סיפר סולומון, תושב פ”ת ואב לשלושה: “ראינו את המראות האלה כל יום, את החללים. אצלנו קוראים לזה ‘עבודה’ כי המוח עובד על ניוטרל. אנחנו משתדלים לתת את המקסימום כבוד שאפשר”.

לדבריו, “‘מראות קשים’ זה מילים רכות מדי. ראינו דברים שאי אפשר לראות ולפגוש. באותו יום שכתבתי את זה, זה היה אחרי יום שבו הקב”ן עשה שיחה קבוצתית. בערב נשכבתי על המיטה עם הטלפון ותקתקתי את מה שעלה לי בראש.

“אין מקום בעולם שנותן כבוד למתים כמו שאנחנו נתנו. אף אחד לא רוצה להכיר אותנו, לאן שאנחנו מגיעים מלאך המוות בא איתנו”.

חברו של סולומון ליחידה, דוד שטרית, שהפיץ את המכתב, סיפר ל’ישראל היום’: “זה טקסט אמיתי, אחד לאחד חווינו אותו: הטבעת, הטלפונים המצלצלים. זה קשה, אבל אתה עושה ‘ריסטארט’ וממשיך הלאה. זו עבודה לא פשוטה אבל חושבים על המשפחות שלהם.

“אנחנו משתדלים להתנתק, לעשות מחיצות, באחת הפעמים הראשונות, סיימתי את היום ובלילה קראתי באינטרנט את סיפור החיים של מי שטיפלתי בו ואז חטפתי זעזוע. החלטתי שיותר אני לא קורא כי אז אתה נקשר וקשה יותר לעשות את ההפרדה”.