500 שנים נגדעו במגיפה: אלי היון מארח את ראש קהילת מראקש

כבר לפני 20 שנה, ידע ז’קי (יעקב) קדוש, ראש קהילת מראקש שבמרוקו, כי יבא יום, ואולי גם מנין לתפילה לא ייוותר מהקהילה המפוארת שבראשה עומד הוא, ועמד אביו לפניו הנרי [חנניה] קדוש ז”ל.

“אנחנו מכירים את האחוזים, יודעים את המספרים של אנשים שהולכים לעולמם כל שנה, ובסופו של יום זו מתמטיקה דמוגרפית פשוטה. לצערי, היא פועלת לא רק אצלנו, גם בטנג’יר, גם במקנס וגם באגאדיר אין כבר מניין פעיל”.

מקהלת ‘נרננה’ בשווקי ורחובות העיר מרקש. צילום: נתי אלבר

מראקש, עיר בדרום-מערב מרוקו, נוסדה במאה הראשונה לספירה, ומיד עם היווסדה התיישבו בה יהודים צאצאים לגולי בית שני. יהודים אלו כונו בשם “תושבים”.

כ-1400 שנים מאוחר יותר, עם גירוש יהודי ספרד, הגיעו היהודים “המגורשים”, ועד מהרה התברר כי אין אפשרות לקיים בית כנסת אחד עבור שני סוגי האוכלוסיות.

המנהגים השונים, התפילה בלדינו ואפילו העובדה כי היהודים הספרדים נהגו להיכנס לבית הכנסת עם נעליים, והמקומיים נמנעו מכך – הובילו להקמת בית כנסת הנוסף – “סלאת לעזאמה” הממוקם במלאח (הרובע היהודי העתיק).

למארקש היהודית אם כן, עבר מפואר, בית הכנסת הגדול שימש גם כתלמוד תורה שבו למדו לא פחות מ-400 ילדים – ובהם דמויות שהתפרסמו מאוחר יותר כרבנים ידועי שם, ובהם הרב גד נבון, מי שהיה הרב הצבאי לצה”ל, הרב אברהם חפותא והרב אברהם אלמליח. רבה האחרון של מרקש, הרב שלום סבאג, נפטר בשנת תשע”ג.

לפני כארבע שנים הקים יהודי מרוקאי-ישראלי בשם קובי יפרח מוזיאון יהודי בבית הכנסת, שהפך למוקד תיירות פופולרי שאותו פוקדים מידי יום למעלה מ-500 בני אדם. בזכות התיירים ובשילוב המקומיים התקיימו עד לימי הקורונה, מניינים בכל יום בבית הכנסת העתיק.

“היום מונה הקהילה שלנו קרוב למאה וחמישים בני אדם, אנו מנסים בכל הכח להתאסף בכל שבת וחג, לעתים מגיעים גם הילדים של המבוגרים, המתגוררים בחו”ל, אבל ברוך ה’, רוב היהודים שגרו פה מתגוררים היום בארץ ולא רוצים לחזור”, אומר ראש הקהל.

עם מלך מרוקו. צילום: באדיבות המצלם

אתה שמח בכך?

“בהחלט, מה השאלה. חלילה וחס שיווצר מצב בו יהודים יחזרו למרוקו. למרבה הצער לפני כ-15 החלו אנשים יהודים להגיע לכאן – אך היו אלו עבריינים, אנשי עולם תחתון שברחו ‘מחוריהם’ ומצאו מקלט כאן, לא להם אנו מייחלים”.

אז מדוע נותרת אתה במרוקו?

“שאלה טובה מאד. את פעילותי למען הקהילה התחלתי עוד בחייו של מו”ר אבי עליו השלום. באותם ימים ביקרתי בניו יורק ונכנסתי לחדר קדשו של הרבי מליובאוויטש זצ”ל. שאלתי אותו: כבוד הרב, האם לעלות לישראל או להישאר במרוקו, הוא הורה לי באופן ברור ביותר להישאר במדינה ולסייע לקהילה.

“בהמשך הגעתי גם למרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, דיווחתי לו על הקהילה ועל פעילותה וביקשתי ממנו ברכה, וגם אתו דיברתי על העלייה. הרב אמר: ‘אחרי מה שסיפרת לי אברך אותך בכל כוחי שתישאר במרוקו ותמשיך בעבודת הקודש’. גם הצדיק רבי דוד אבוחצירה אמר לי: ‘יעקב, החיים שלך הם ההתנדבות שלך, אין מה לעשות, המקום שלך הוא שמה'”.

אין אנטישמיות במרוקו

ההיסטוריה הקרובה של יהודי מרוקו כרוכה עם שלטון וישי – בימי מלחמת העולם השניה – כשפקידיו ביקשו את רשימת היהודים על מנת לצרף אותם לאחיהם הקדושים מאירופה.

המלך, מוחמד החמישי, התנגד ונפשם של היהודים היתה להם לשלל. זמן קצר לאחר המלחמה התאספו כל מדינות ערב על מנת להילחם במדינת ישראל שהכריזה על קוממיותה והיהודים המקומיים נמלאו פחד. הניצחון הניסי של הלוחמים היהודים הוביל לגלי עלייה המוניים ממרוקו לישראל עם ראשית שנות החמישים. בממלכה נותרו לא מעט יהודים שחיו חיים טובים ורגועים לצד שכניהם הערבים.

“אין פחד ברוך ה’, אני הולך בגלוי כאדם דתי, מתגאה ביהדות שלי וכולם יודעים זאת – עד ארמון המלך. אני מודע לכך שיש ראשי קהילות שחוששים מלדבר על ישראל, אך אני סבור שאין כל סיבה לפחד. אדרבה, זה כבוד לדבר על ישראל. יותר מ-50 אלף יהודים מגיעים בכל שנה לבקר במרוקו, הם מסתובבים עם כיפותיהם לראשיהם והם גאים במוצאם”.

עם השכנים. צילום: באדיבות המצלם

ובכל זאת אין כל אנטישמיות?

“צריך להבחין בין הצעירים הערבים המלומדים, האקדמאים, לאלו הפשוטים שיצאו לעבוד למחייתם עוד קודם שהשיגו אף את תעודת הבגרות שלהם. המלומדים מכירים היטיב את ההיסטוריה המפוארת של יהודי מרוקו. את הרכוש שהחזיק, את התרבות, את האינטראקציה המופלאה שהיתה לקהילה היהודית עם המקומיים, את העלייה הגדולה מספרד ופורטוגל עם הגירוש בסוף המאה ה-15. מי שמכיר את הנרטיב הזה לא יכול שלא לכבד את היהודים.

“הבעיה היא עם הצעירים הבורים, שלא מכירים ולא מודעים והם מתמלאים בשנאה, אך זו שנאה שמגיעה מטיפשות, מחוסר ידיעה, לא ממקום אמיתי”.

אז איך אתם לא חוששים?

“כי מרוקו היא ממלכה שבראשה עומד מלך. היא אינה רפובליקה למשל עם נשיא, ומאחר שהמלך גופו מכבד את היהודים, מכבד את התרבות שלהם – זה מחלחל גם להמונים והם אינם מפגינים גילויי שנאה כלפינו”.

קדוש מזכיר שבשנת 2011 פרסם המלך מוחמד השישי (מלך מרוקו החל משנת 1999) מניפסט בו הוא קובע כי מוצאו של העם המרוקאי מגיע לא רק מהשבטים המוסלמים והברברים אלא גם מהעם היהודי. עם זה, קבע המלך אוהב היהודים, הינו חלק אינטגרלי מהעם המרוקאי, “זו מילה חשובה מאד של המלך – ‘חלק אינטגרלי’ מהעם המרוקאי”, מתרגש קדוש המקורב אל המלך.

גם אביו של קדוש, הנרי ז”ל, שנפטר בשנת 1992, היה בידידות קרובה עם אביו של המלך הנוכחי, חסן השני. “כשהיינו ילדים אירעו מקרים בהם נערים ערביים היו משליכים עלינו אבנים, אך זה לא היה מפחיד באמת. היינו מסתובבים אליהם רודפים אחריהם והם היו בורחים. זו מנטליות של ערבים”.

בימים אלו מברך קדוש על סיומה של פעילות ארוכה עם עמיתו שמעון לוי ז”ל בשדה החינוכי-לאומי בממלכה. השנים, שהבינו כי לא מעט צעירים טעונים בשנאת יהודים בשל בורות וחוסר מידע, הניעו מהלך בו ספרי ההיסטוריה של בתי הספר היסודיים בממלכה יכללו חומר וטקסטים על ההיסטוריה היהודית במרוקו.

היה זה מיזם שארך זמן ומאמץ, אך בתחילת שנת הלימודים הורה המלך למשרד החינוך המרוקאי להכניס את החומר לספרים: “יש חשיבות רבה לכך שהצעירים יכירו את ההיסטוריה שלהם, שמחוברת היתה להיסטוריה של הקהילה היהודית במרוקו”.

בבית הכנסת העתיק. צילום: באדיבות המצלם

קדוש שלח למלך מכתב בו הוא מודה לו על סיועו, אך לדבריו אין די בכך: “הספרים כוללים רק חלק מההיסטוריה היהודית, בעיקר זו הקרובה, צריך להרחיב על המורשת שלנו כמו זו שהחלה עם גירוש היהודים מספרד ופורטוגל והגירתם לממלכה”.

אחרי למעלה מ-500 שנים: בית הכנסת נסגר

הקורונה שפגעה בכל אתר בעולם לא פסחה גם על מרוקו. המספרים בממלכה דומים לאלו שבישראל. אלפי חולים מידי יום, וקרוב לאלפיים נפטרים. גם הקהילה היהודית נפגעה קשה: “לא פחות מ-14 יהודים, חלקם צעירים נפטרו לבית עולמם מהמגיפה הנוראה”, אומר ראש הקהל בעצב. היה זה עם ימיה הראשונים של המגיפה והנדבקים שאפו את הנגיף בחתונה בעיר טרודנאט הסמוכה לאגאדיר, כמו גם בסעודת פורים בעיר קזבלנקה.

המגיפה פגעה גם בחיים הקהילתיים. “לראשונה השנה סגרנו את בית הכנסת שבמלאח – בעיר העתיקה, ומניין התקיים בבית הכנסת בית-אל שבעיר החדשה”, אומר קדוש, “אין כמעט יהודים בעיר העתיקה וגם תיירים כבר לא מגיעים”.

בראש השנה התפללו כ-25 יהודים וביום כיפור כ-37 עם הנשים. ביום חול כבר לא מתקיים מנין בשל מיעוט המתפללים ובשבת מונה המנין בין 12 ל-15 אנשים.

גם המוזיאון שמשך אליו מאות מבקרים מידי יום נסגר, אך התיירות החלה להיפתח בימים אלו. “מבקרים רבים מגיעים אלינו לא רק מישראל, אלא גם הרבה גויים כמו תיירות עניפה מסין. הם התחילו לחזור כעת אך הם כמובן לא יכולים לסייע לנו למניין”… בית הכנסת העתיק “סלאת לעזאמה”, איפוא, עדיין סגור.

כיצד אתם דואגים ליהודים המבוגרים?

“ראשית כל אני בקשר יום יומי עם המושל. בכל יום אנו מדברים ומתכתבים. הרשויות שלחו צוותים שחיטאו את בתי הכנסת שלנו, ובימים אלו שהמסגדים נפתחים מחדש גם בתי הכנסת ברחבי הממלכה להבדיל, פותחים את שעריהם.

“ליהודים המבוגרים יש את הטלפון של צוות הקהילה ואנו דואגים להם לכל מה שהם צריכים. אם זה במשלוח תרופות עד לביתם ואם זה בשליחת סלי מזון. ברוך ה’, כולם חגגו את החגים בכבוד”.