עץ האתרוגים המופלא של ר’ שרגא פיבל שכניץ • סיפור לחג הסוכות

המראה שנגלה לפקידי הברון שכונה “הנדיב הידוע” היה סוריאליסטי לחלוטין: פייבל שכניץ – איכר מן השורה – מחזיק בידו אתרוג כמוש למראה, והגביר האדיר “אבי היישוב” עומד מולו ומתחנן לקבל את האתרוג.

 6 שנים קודם לכן.

 העיר בוהושי שבמולדובה נתפרסמה מאז התיישב בה האדמו”ר רבי יצחק פרידמן זצ”ל, נכדו של הצדיק רבי ישראל מרוזין זצ”ל.

בעיר זו קמה ונצבה בשנת תרס”ט [1905] ישיבה גדולה שנקראה ‘בית ישראל’. למדו בה כ-120 בחורים. אחד מן הבחורים השקדנים ביותר היה שרגא פיבל שכניץ. רכון היה על גמרתו מעת לעת ולא היה פוסק כי אם לתפלות ולארוחות חפוזות.

בקי היה בהלכה ובאגדה בראשונים ובאחרונים, ומאחר שהיה גם מחדש נפלא ומפלפל חריף בסוגיא דתלמודא היה נועץ עמו ראש הישיבה קודם למסירת השיעור הכללי לבני הישיבה. עד שאמרו: אין ראש הישיבה חושש מן השיעור הכלל ומן קושיותיו כי אם מההכנה לשיעור, אותה היה עושה בצוותא עם שרגא פיבל. וכיוון שנסתיימה שעת החברותא והשיעור עבר את אישורו של שרגא פיבל, שוב לא היה חושש ראש הישיבה כלל ועיקר.

אין כל פלא, אפוא, כי בהגיע עת דודים, דפקו השדכנים לפתחו של שרגא פייבל, ובפיהם הצעות ושידוכים מנגידי וגבירי עם.

ואכן באה העת, ושרגא פייבל נשתדך עם בתו של הגביר האדיר ר’ מרדכי וילנר.

ר’ מרדכי, שבר אוריין היה, ידע כי עתיד חתנו לצמוח כחד מגדולי הדור, ומבטיח הוא לו כי יפרנסו בכבוד כל ימיו ואין לו כלל לדאוג מעולה של פרנסה.

החתונה נחגגה בפאר והדר, ומיד לאחריה שב החתן הטרי לתלמודו, כאילו מאומה לא נתרחש.

רכון היה בעליית הגג שבביתו משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה הקטנות, כשחברותות מתחלפות, באות ויוצאות מן החדר הקטן.

•

פטירתו הפתאומית של ר’ מרדכי הכתה את כולם בתדהמה. אהוב היה על הבריות ועל המקום, מחזיק תורה ורודף צדקה וחסד, בריא היה כאולם ומותו הופיע ללא כל הודעה או סימן מקדים.

ככלות ימי השבעה קראה אלמנת הגביר לר’  שרגא פייבל וביקשה-הודיעה כי צריך הוא למלא את מקום חמיו. ר’ שרגא פיבל נרעש. מה לו ולעסקים? נפשו חשקה בתורה, ובר מזאת אין הוא מבין מאומה בעסקים, ועשויים נכסיו של ר’ מרדכי לירד לטמיון.

אולם האלמנה לא אבתה לשמוע וטענה כנגדו כי אדרבה, אותם כישורים שסייעו בידו בלימוד תורה, הם שיסייעו לו בעסקים.

ר’ שרגא פייבל לא הסכים בתחילה כלל ועיקר, וטען בכל תוקף כי אין הוא מבקש מחמותו מאומה והוא די לו בקב חרובים. אולם זוגתו שהורגלה במעט יותר מקב חרובים ירדה לחייו, וטענה כנגדו כי אפשר ואפשר גם ללמוד תורה וגם להתפרנס בכבוד.

סוף דבר נכנע ר’ שרגא פייבל ויצא למסחר.

ברם טעם נוסף כמוס היה עמו. בחזקתו של חמיו, הגביר הנודע, היה עץ אתרוגים שהיה נטוע באחת משדותיו הרבות. ייחודו של עץ זה היה כי היה מוציא כל שנה שני אתרוגים בלבד.

כיצד מתרחש הדבר איש לא ידע להסביר, אך עובדה היא ועל עובדה אין מתווכחין.

מה מצא הגביר הגדול בעץ זה? או לחילופין כיצד עץ עני זה משך את שרגא פייבל לעולם העסקים?

ייחודו היה בלקוחותיו. ואלה היו שני אנשים: האדמו”ר הקדוש רבי יצחק אייזיק מיאסי ו-הגביר בעצמו.

מידי שנה היה מוציא עץ זה שני אתרוגים יפהפהיים שהיו נקטפים בחרדת קודש, ומתוכם היה בורר האדמו”ר אחד ואת השני היה נוטל ר’ מרדכי.

באמת אמרו כי לא ברי כי אתרוגו של האדמו”ר היה יפה יותר, וכי יודעי דבר מספרים כי אתרוגו של ר’ מרדכי היה נאה הימנו, וכי במכוון היה משאיר האדמו”ר את האתרוג הנאה לר’ מרדכי. סוגיא זו פרנסה את יושבי בתי המדרש כל החג.

הסדר זה נמשך שנים רבות, וכאשר נפטר האדמו”ר בכה ר’ מרדכי שבעתיים. גם על סילוק הרבי הנערץ, וגם על סופה של ה”עסקה” המוצלחת ביניהם.

ואכן, ראה זה פלא, מאז פטירתו של האדמו”ר, החל העץ הפלאי להוציא כל שנה אתרוג אחד בלבד, אתו היה ר’ מרדכי מנענע כל ימי החג ואחריו מנענעים בתור כל בני הקהילה.

בעץ זה חשק ר’ שרגא פייבל בעת שהתחבט אם ליטול על עצמו עול עולם העסקים, שכן ידוע ידע כי כל מי שיקנה את נכסיו של חמיו, יתנה זאת בקניית העץ המופלא, ואת זאת לא חפץ להפסיד. מראה חמיו המחזיק בחרדת קודש כל שנה באתרוג היחיד, ומסביבו עומדים כל בני הקהלה, לא הרפה ממנו והוא החליט לתפוס את מקום חמיו.

 לתדהמת כל מכיריו הכפיל ר’ שרגא פייבל את הון חמיו. תוך זמן קצר עמדו לרשותו מוחו החריף מלימודיו הרבים וכשרון טבעי והוא הפך לאחד הגבירים האדירים בארץ.

אולם לא לחנם אמרו כי תורה מחזרת על אכסניה שלה ולא מלאכה, כך שאט אט נפוצה השמועה כי ר’ שרגא פייבל שקוע בחובות אדירים, מסתבר כי ר’ שרגא נטל על עצמו השקעות גדולות במיוחד מבלי לבטח את עצמו מעשה זהירות, כפי שנוהג היה כנראה חמיו המת.

לא יצאו ימים רבים ור’ שרגא יצא נקי מכל נכסיו. הנושים הרבי ניצלו את תמימותו ורוקנוהו מכל נכסיו, עד שלא רק שהפסיד את הון חמיו אלא גם לביתו לא השאיר מאומה, והוא נותר ללא קורת גג ממש.

 ברם על דבר אחד לא וויתר ר’ שרגא פייבל- על אותו עץ מופלא. תחבולות רבות מצא הוא כדי לשמור עליו בחזקתו: רישומו על שם אשתו, השכרתו לתקופות זמן קצובות, וכן מיני פתרונות שונים.

ארץ ישראל 

באותם ימים התארגנה קבוצת יהודים לעלות מרומניה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה את עבודת האדמה. עסקני ארץ ישראל הצליחו לענין את הנדיב הידוע אדמונד רוטשילד והוא הסכים לקנות שטח בן כמה אלפי דונמים, להושיב שם שנים עשר יהודים שיעבדו בהדרכת מומחים צרפתים את קרקעה של ארץ ישראל, ויפריחו את שממותיה.

בין אותם שנים עשר מתיישבים היה ר’ שרגא פייבל.

כלם התרגלו לראות בר’ שרגא פייבל יהודי מסור לעבודתו המפנה בכל לילה מספר שעות לתורה, ונהנה מיגיע כפיו שהיה כמובן לא רב במיוחד. כך שתמוה במיוחד היתה העובדה כי בכל שנה לאחר ימי ראש השנה, היה נוהג ר’ שרגא פייבל להעלם למספר ימים אל מעבר לגבול וחזור בערב סוכות.

רק יודעי דבר ידעו כי ר’ שרגא נסע לקטוף את האתרוג היקר, שלמרבית הפלא שרד את כל התלאות שעברה יהדות רומניה באותם ימים.

 באותה שנה כשחזר ר’ שרגא לארץ הופתע לגלות את הגביר האדיר הברון הידוע אדמונד רוטשילד ממתין לו במעונו הדל.

מפני מה זכיתי לכבוד זה? שאל ר’ שרגא.

הברון סיפר לר’ שרגא כי הוא זה שרכש את כל רכושו של הגביר כאשר פשט הוא ר’ פייבל את הרגל, אולם מודיעי דבר לחשו לאוזנו כי כל רכושו איננו שווה, אם לא זכה לרכוש את העץ המופלא – העץ של האדמו”ר ושל הגביר ר’ מרדכי. לפיכך מבקש הוא הגביר הברון, כי יאות ר’ שרגא להעניק לו את העץ והוא יעשיר אותו עושר רב מאד וכו’ וכו’.

ר’ שרגא לא הסכים כמובן. הברון שהרגיש כאילו מזלזלים בכבדו נפגע מאד, והעניין שהיה פעוט בתחילה הפך לשיח היום והרוחות במושבות הברון סערו מאד.

מחד טענו תושבים רבים כי עם כל עזרתו של הברון אין התושבים חייבים לוותר לו על נכסיהם האישיים והיקרים, מאידך טענו חלק מהתושבים ונציגי הברון, כי לא ייתכן שהברון שהציל את חייהם של כל כך הרבה תושבים, העניק להם פרנסה, והפך את ארץ ישראל למקום פורח, לא יוכל לקבל דבר כה פעוט – עץ אתרוגים.

 באותם ימים הגיע לארץ הרב הקדוש ר’ זלמהלה כהנא, ונדמה היה כי לא היה זמן מתאים יותר מהופעתו של הרבי הנודע. הצדדים, קרי נציגי הברון ור’ שרגא פייבל, החליטו להעלות לפניו את הסוגיא.

כאשר הגיעה שעת הדיון, הופתעו לראות כי הברון בעצמו הגיע ופניו המתוחות הסגירו את המתרחש בקרבו.

 ר’ זלמהלה ישב בדין שמע את הצדדים, שקע בהרהורים עמוקים ואז הפטיר: מדוע לא יוכלו שני הצדדים ליהנות מן העץ? ר’ שרגא פייבל ניסה להסביר לאדמו”ר כי הוא לא הבין את העניין כשורה, אך המשמשים סימנו לו כי הדיון הסתיים.

לשנה הבאה החל העץ המופלא להוציא שני אתרוגים כמקודם.

ויהי הדבר לפלא.

• פורסם גם ב’חברותא’