‘תנחש, כמה שילמתי על המציאה?’: ה’טיפוסים’ שבאים לרכוש ד’ מינים

כמה אתה שווה: בין ססגוניותו של שוק ארבעת המינים לעשרות מיליוני השקלים שחולפים בין משתתפיו ניתן לזהות את הטיפולוגיה של היהודים שבאים לרכוש ארבעת המינים לחג.

והיא, החלוקה הטיפוסית, נחלקת לשלשה: ה-20, ה-200, ה-800.

במה דברים אמורים? חרדים 10 עושה סדר.

ה-20. הקלטער. נקרא גם, יהודי של ערב החג. הוא מופיע שעות ספורות קודם התקדש היום, חולף בין הדוכנים, ומחלץ ארבעה מינים בעשרים שקלים. אתרוג בעשרה, השאר – כולל הדסים א”א של אולמן – בעשרה הנוספים.

בבית הכנסת הוא מראה את האתרוג היפהפה שהשיג – ושואל: “בכמה נראה לך השגתי את המציאה הזו? מאה, מאתיים? עשרה שקלים בדוכן של פדידה. צריך לדעת להגיע בזמן. דוד שלי שהוא מו”צ אמר, שהוא היה שם עליו לפחות 150”.

למה הוא עושה זאת? האם הוא לא נוכח כי הוא מביך את עצמו? קשה לדעת.

ניתן להניח כי הוא מודע ליחסו הקר והבזוי למצווה החשובה, והכרה זו מאלצת אותו להוכיח לעצמו ולזולת כי הוא בכל זאת השיג סט נאה ומכאן שאין צורך לנהוג אחרת.

בשעת ההלל כשזמן נענוע הלולב מגיע – הוא לא ממש מכיר את הסדר ההלכתי. זה גם לא מאד חשוב לו. הוא מטה את הלולב עניינית לצדדים השונים אותם הוא בוחר בניגוד לכיוון השעון.

ה-200. בורגנות יהודית. נקרא גם, הנורמלי. את ארבעת המינים הוא קונה ביום הראשון שלאחר יום הכיפורים. הוא לא קונה בפחות כי הוא מתבייש מעצמו: על הנייד השקעתי יותר, אז על אתרוג אתן כמה שקלים? מצד שני הוא גם לא מוכן להיפרד מסכומים גבוהים יותר.

“לא צריך להגזים”, הוא אומר, “אתרוג במאה ועשר שקלים זה בהחלט מכובד”.

הוא השקיט את מצפונו ברכישת הדסים מובחרים בארבעים שקלים, ולולב דרי סגור בשישים. להבדיל מאחיו הקלטער, הוא לא מתגאה באתרוג שלו, אך הוא גם לא מתבייש. הוא מרוצה מעצמו.

גם האישה מרוצה.

בשעת ההלל כשזמן נענוע הלולב מגיע – הוא מודע לכך שיש סדר הלכתי אבל אז הדרום המערב והצפון מתבלבלים לו והוא מנסה לעשות את מה שעושים שכניו לספסל. אם הם לא קיימים מפאת השעה המאוחרת, הוא מביט בחיבה במיניו ומנענע לפי סדר אקראי.

ה-800. המהדרין הרואים את עולם הרוח כערך מרכזי בחייהם. את האתרוג הם מתחילים לחפש במחסן של אליעזר דאובה שבוע קודם יום הכיפורים וחווים עם המגדל הוותיק את חדוות המציאה של אתרוג נקי עליו הם משלמים בשמחה 500 שקלים.

כעבור שלש שעות של ישיבה אל שולחן מרובע עם עשרה יהודים עבדקנים מבית דינו של הרב שטרן, הם מזהים את שלושת ההדסים שילוו אותם בחג הסוכות ומשלמים עליהם 50 שקלים לבד.

הם קוראים להם בדים, או שבטים ובעיקר מתייחסים אליהם כיחידים. הם לא רוכשים אותם בשלשות. זה לא שוק סיטונאי כאן.

על הלולב הם מתחבטים עם הרב המקומי ביחס למילימטר שבסופו האם נחשב הוא לסגור או שמא ל’הימניק’ ולמחרת יום כיפור נהנים להסתובב בין המכירות בבתים – לבחון אתרוגים נוספים ולהתדיין עליהם עם חבריהם.

הם, פחות מתגאים במציאות שרכשו, שכן שכרם הגיע בעצם הגילוי או כפי שמסכמת זו המשנה באבות בקצרה: שכר מצווה – מצווה.

בשעת ההלל כשזמן נענוע הלולב מגיע – הם מכירים היטיב את הסדר הנכון והנענוע שלהם מרתק: הם מרעידים או מוטב – מרטיטים את הלולב בכיוון הנכון ומושיטים את ידיהם ואת עיניהם קדימה בדבקות עם כיוון הנענוע.

מאפיין אחרון: בהושענה רבה הם לא קונים ערבות הם רוכשים מורביות.

ה-400 + 200 + 300+ 160+ 20: הוא מהדר, הוא צדיק וירא שמים, אך לאחר שרכש את האתרוג הראשון מוצא הוא בקלות שלש נקודות שחורות שלא נראו כלל אמש, אך נראים היטיב היום. כל בעלי הדוכנים ומוכרי המכירות הביתיות מכירים אותו היטב וחשים שמחה כשהוא פוקד את שולחנם. הם יודעים כי הוא ימצא משהו אתו ילך למו”צ. אך זוכרים מן השנה הקודמת כי גם את סחורתם הוא כנראה בסוף יחליף.

את מעונו של הרב המקומי הוא פוקד עשרות פעמים עם לולבים ואתרוגים מגדלים ומצבעים שונים והימים עוברים עליו בעצבים או בשפה המקצועית ‘נערווין’.

אשתו כועסת והוא סובל.

במהלך הימים הוא מחליף את המינים שרכש שוב ושוב, יוצא וחוזר מביתו כשבידו שלשה אתרוגים וחמישה לולבים וסופו שמנענע באתרוג אותו רכש בעשרים שקלים לילדו ערב החג.

לאחר שנתיים של סבל פוקד עליו מורה ההוראה, כי ירכוש ארבעה מינים ‘סגורים’ עם הכשר מהודר ושלום על ישראל.