יש פה ‘אסרויגים’, צעקתי נלהב • חוויותי מימי כסוחר ארבעת המינים

החלטתי למכור ארבעת המינים.

החלטה קלה, רגעית, שרק המחשבה אודותיה גרמה לי לצמרמורת נעימה ולמשב רוח של קדושה בכל הגוף.

הבית מלא בריחות נפלאים של אתרוגים מהודרים, ובארומה טרייה של לולבים רעננים וירוקים. ניחוחם של ההדסים המשולשים משכר, ואותיות הזהב שעל קופסאות האתרוגים המעוצבות מזכירות אמנות יהודית שורשית מבית סבא.

הבית גדוש בתלמידי חכמים ובאברכי משי, אני עומד במרכז ונותן את חוות דעתי בקשר לאתרוג המהודר, עליו רבים רב השכונה, ונפתלי, הנחשב לגביר של קרית ספר, ואשתי בשביס לבן, מוציאה את ראשה מן הסירים המהבילים ומבקשת מהילדים לא להפריע לאבא שעסוק כעת עם הקהלה, ועם הרב שמקשיב לדעתי אודות צורת גידולו של האתרוג בכובד ראש מעריך.

בבית הכנסת אנשים מציגים בפני את האתרוגים שלהם, ורחש קל כמו אוושה של גלים חולפת בקהל שסח בינו לבין עצמו: את האתרוג הזה קניתי ממנו. גם מי שלא קנה ממני, ולא חדל מלהצטער על כך במשך ההלל ניגש אלי בתום התפילה ומראה לי את הלימון שלו שקנה במכירה המתחרה. כמובן שאני נוהג בסלחנות ובאדיבות המתבקשת ממעמדי ולא אומר לו שבאותו מחיר הוא יכל לקבל אצלי ‘אתרוג ספץ’, ואני מסובב את הפרי ואומר בקול שקט: נחמד, בסך הכל בסדר גמור.

התמונות הנעימות הללו אם כן הם שהובילו אותי אל פתיחתה של המכירה הגדולה לארבעת המינים בביתי. תליתי ביחד עם ילדי את המודעות ברחבי השכונה וידעתי כי השמועה תעבור מפה לאוזן.

אלא שלא הכל התנהל כשורה.

•

זה החל בכך ששעות הבוקר המוקדמות חלפו ואיש לא חלף בפתח ביתי. ישבתי במרכז הסלון כאשר ספר על הלכות ארבעת המינים פתוח מולי בעמוד אקראי, ומצאתי את עצמי גוער בילדי שלא חדלו לצלצל בפעמון ולמתוח את עצבי, או לומר בקול מרושע שהגיע עד אזני: הנה הנה פה המכירה הגדולה.

בשלב מסויים דפקתי בבתיהם של השכנים ותמורת תשלום מועט של שקל לכניסה ביקשתי מהם לצאת ולהיכנס בפתח ביתי כשהם מחזיקים בידיהם קופסאות של אתרוגים ולולבים.

הרושם, ידעתי חשוב מאד, והתנועה הערה של השכנים הממהרים להתייעץ עם הרב תגרור לקוחות.

אלא שלאחר דקות מעטות סרבו השכנים להשתתף במשחק. הם טענו שהם מתביישים לצאת עם האתרוגים שלי אפילו כהצגה שמא יפגשו מכר ממכריהם שיבקש מהם להראות את האתרוג או את הלולב אותו בחרו. ‘אני לא רוצה לפגוש מישהו אפילו בצחוק, עם האתרוג שלך’, אמר לי בלי כל רגישות, קליינמן האברך שהתגורר מתחתי.

לא אהבתי את התגובה הזו, אז מה אם לקחתי את האתרוגים ב’קומיסיון’?

•

הבנתי כי עלי לשנות אסטרטגיה. באותו יום פקדו את ביתי מספר אברכים, ואני עברתי לשפת ה’מלעיל’.

יש פה ‘אסרויגים’, צעקתי בהתלהבות, והדגשתי כי יש עם פיטעם ובלי פיטעם [כמו Pitem], והכל, כך אמרתי בלחש כמגלה סוד, זן חזיין איש, מקורי, משל ביקר אצלי החזון איש בעצמו.

לא יכולתי לשמוע את האנשים אומרים לולב במלרע ערבה או הדס כמו בעלי בתים ספרדים. זה גרם לי לרצות לתלוש את שערותיהם, לקרוע את בגדיהם, ולהשליך אותם מביתי ככלבים שוטים.

אצלי במכירה יש לולעב [כמו Lulev] , ויש בלעטעל. קנעפל, ולבלוב.

אז נכון, לפעמים התבלבלו לי קצת המונחים ומצאתי את עצמי מרצה בדבקות לחסיד גבוה שהשערות צרפו לצאת מסנטרו כי לכל הערובעס [aroves] שלי יש חוט המקיף כולל קנעפל בריא, והלולעב הוא זן מהרי”ל בשליש העליון, אבל מי שם לב לזוטות מעין אלו, ככלות הכל, הלא הכל עבר אצלי מיון כפול [koful] על ידי אברכים יראי שמיים. גם את הקוישיקלאך משנה שעברה מיינתי השנה שוב.

כנראה שהגישה החדשה שלי עבדה כי בשעות הערב התמלא ביתי באברכים, או במילים אחרות בחמי שהגיע עם שלשת גיסי.

גם שוקי בן הדוד החכם שלי הופיע פתאום עם שתי זכוכיות מגדילות, ואתו שני אברכים טועים שהכירו אותו ולא הסכימו לעזוב אותו בבחינת ‘רב שגלה’.

שוקי הכניס רוח חיה למקום. הוא צעק מילים כמו ‘ביאור הלכה’, ‘שיטת הרא”ש’, ו’קוירה’, ואנשים נוספים נכנסו. כעת היה כבר הסלון מלא באנשים שלא הכרתי והחלום החל להתגשם. הרגשתי ששעתי הגדולה הגיעה. חטפתי כמעט בכח אתרוג שהיה מונח בידו של אחד האברכים ואמרתי בהרהור: ‘זה לא נקרא חסר, בטח לא השנה’, והדגשתי את הקמץ ב-ח’, כמו חוסר.

אבל אז שוקי שהרגיש כמו מלך בגדוד הסתובב אלי באחת ושקט השתרר בסלון הקטן.

‘איך לא חסר’, אמר בקול שרעד מעצבים, ‘זה הלא משנה ברורה מפורש, איך לא ראית אותו’?

‘ברור’, עניתי, ‘פשוט בגלל השמיטה, יש את העניין של הזה, של השיטה של הרב אלישיב’.

לשמחתי שוקי לא אמר מילה, ואני ידעתי שזה יעלה בסט הדסים נוסף מתנה לבן שלו. רק שיקח ‘כשר לברכה’ ולא יתעקש על א’ א’ מיון כפול כמו שהוא אוהב.