דור המסכים החרדי ומדרון חלקלק: היון מארח את מנוחה פוקס

דור המסכים החרדי: 20 שנים חלפו מאז שתופעת ‘הסרטים החרדים’ החלה לצמוח במהירות מפתיעה במגזר שקידש מלחמה בטלוויזיה, בקולנוע ובווידאו. שני החלוצים המרכזיים בתחום, היו הבמאי והמפיק יהודה גרובייס שהפיק סרטים לנוער ולמבוגרים, והסופרת מנוחה פוקס שהפיקה סרטים לילדים.

עשרים השנים הללו היוו גם כר פורה לאין סוף דילמות ציבוריות, דתיות וחברתיות שהזינו את מיטב העיתונים ומאמרי ההשקפה החרדים, כמו גם את הפשקאווילים של ‘מעוררים עלומי שם’, שהזהירו מכל כניסה של ‘המחשב הטמא’ לבית.

עם זאת, בתוך הררי הטקסטים, הדעות, ההתראות והאיומים נדמה שניתן לקבוע כי הסרטים החרדים כאן בשביל להישאר. מותר להניח, בהסתברות גבוהה למדי, כי רוב הילדים והנוער החרדי נחשפו ל’הנקמה היהודית’ של גרובייס או ל’סבא הושע’ של פוקס.

אלא שהסרטים של גרובייס, של פוקס ובהמשך גם של חיים ולדר, כבר לא מהווים את הרפרטואר הקולנועי החרדי היחידי. לא מעט חרדים צופים ‘בסדרות חרדיות’ המשודרות בערוצים הכלליים שהמוכרים שבהם היו טלנובלת ‘החצר’ מערוץ התכלת המנוח, הדרמה ‘שטיסל’, סרט הקולנוע ‘האושפיזין’ ועוד.

מ’החצר’ ו’שטיסל’ קל היה למצוא את הדרך לסדרות ‘נקיות יחסית’ נוספות כמו סדרות הפעולה האמריקניות, ומשם כבר ההתמכרות לריאליטי – לעתים שפל – לכדה לא מעט משפחות חרדיות שנשבעו לעצמם פעם ש’טלוויזיה לא תיכנס לביתם’.

גם הילדים כבר לא צופים רק ב’לאה ואליהו בכפר כפריהו’ של מנוחה פוקס, או ‘גומחה במערה’ של ולדר. סמי הכבאי למשל, הפך לאורח רצוי בלא מעט בתים חרדים וגם סדרות נוער כבר אינם, למרבה הצער, מחוץ לתחום.

אז האם ניתן לעצור את ‘ההתדרדרות הזו’? האם יוצרי הסרטים הראשונים לא חששו מ’מדרון חלקלק’ שיוביל את הילדים למקומות האלו בדיוק? ואולי זו מלחמה אבודה?

למענה על שאלות אלו פנינו לסופרת ויוצרת הסרטים, כנראה הראשונה במגזר החרדי – מנוחה פוקס, המשמשת בין תפקידיה גם כמנחת הורים.

גם ההורים חייבים שעות פנאי

מנוחה, במה צפו הילדים החרדים לפני 20 שנים?

“היו ילדים שצפו בסרטים מצוירים מהטלוויזיה, אך היו אלו מיעוט. שכן החברה החרדית לא הייתה חשופה לכלי הזה. כמנחת הורים  שמתי לב, שהורים רבים מחפשים כמה דקות ביום “לברוח” מהילדים, כדי לעשות להם ולילדים חיים טובים יותר.

מנוחה פוקס. צילום: באדיבות המצלם

למשל, כשהגיעה אימא הביתה מהעבודה (אז לא היו צהרונים וילדים חזרו הביתה בשעת צהריים מוקדמת)  – 4  או 5 זאטוטים שבו יחד אתה. היא הייתה צריכה ברגע אחד, גם להסיר את בגדיה ולהחליפם לבגדי בית, וגם לענות לילדיה שלא פסקו לשאול שאלות ולריב זה עם זה, מתוך עייפות ורעב.

היא גם היתה צריכה להעמיד סיר על האש, גם לענות לטלפון אם צלצל, ובל נשכח שהטלפון אז היה מחובר לקיר. היה קשה להשתלט על הכול.

הגעתי למסקנה, שאם אוכל באמצעות סרט ילדים מושך להושיב ילדים למשך כחצי שעה מול מסך, עד שאמם תתארגן, זה יהיה טוב לאימא ומצוין לילדים”.

מה היו הסרטים הראשונים שלך?

“לאה ואליהו בכפר כפריהו, שלום כתה א’ ועוד. התברר שזה הצליח מעל המשוער. ההוצאה הייתה עצומה, אבל גם ההצלחה הייתה עצומה. הפתרון היה יעיל ומוצלח.

הורים החלו לעשות שימוש בסרטים שלי, ובל נשכח שבאותם ימים כמעט לא היו סרטים אחרים, נוספים, לציבור החרדי.

אגב, כדי לעשות סרט באותם ימים היה צריך רכב ענקי של ציוד להגיע ללוקיישן בו צולם הסרט, ועשרות אנשי צוות היו עמלים על הפקתו. ימי צילום רבים היו נערכים למען סרט של 35 דקות לילדים. היום, בעידן הרשתות החברתיות והצילומים הביתיים – המציאות שונה”.

התייעצות עם רבנים

בשנת 1998 פורסמה הקריאה הבאה מטעם ראשי הבד”צ של העדה החרדית:

“לאחרונה התחדשו ממיתים חדשים שלא שיערום אבותינו והיצר הרע בא להכניסם לביתנו בדלת האחורית באמצעות המחשב, רעל ממית, המאיים להחריב את כל קדושת הבית היהודי… וכמו כן האיסור החמור על וידאו… על סרטים או קטעי סרטים ואפילו מצונזרים שרואים במחשב…”

הקריאה הזו, כפי שניתן לשער היא אחת מיני רבות האוסרות על שימוש במחשב וצפייה בסרטים.

עקיבא מספר האגדות. סיפורי מנוחה באנימציה

פוקס מתייחסת לכך וקובעת בפסקנות: “לפני הצילומים ישבנו בישיבות צוות פדגוגיות ארוכות והתייעצנו על כל צעד עם מחנכים רוחניים, גם הצילומים היו מאוד מושקעים, עברתי על כל קטע בזכוכית מגדלת, שנה שלמה חלפה עד שיצא סרט לאור”.

היא מוסיפה: “חייבת לציין שגם כשיצאו הרבנים נגד, הם החריגו את הסרטים שלי, ובמחוזות רבים נאמר להורים שיש להוציא את המחשב מהבית, אבל אצל הסבים והסבתות עדיין הראו את הסרטים של מנוחה פוקס”.

ובכל זאת, כיצד את מתייחסת לסוגיית ‘המדרון החלקלק’, החשש מפני גלישה למקומות לא טובים?

“לאמהות יש אפשרות להושיב ילד מול מחשב ולהשיג לעצמן קצת מנוחה, אני מתנגדת לשימוש במחשב כ’סותם פיות’ או לזמן ארוך, כי הדבר מעודד את הילד להתמכר למחשב, אבל אם מדובר בזמן קצר אין שום פסול בישיבה מול מחשב.

הבעיה החלה כשאנשים התחילו להבין את הפוטנציאל הגלום בסרטים ובשקט שהם משליטים. התחילו להשתמש בסרטים לא לחצי שעה ביום, אלא לשעות. ילדים ידעו לצטט קטעי סרטים בעל פה. תינוקות הוכיחו לי כשפגשתי אותם עם אמהותיהם ברחוב, שכל מילה שגורה על לשונם, גם אם לא הבינו מה פירושה.

במקום להשתמש בסרט לזמן קצר ומתומצת – השתמשו בו בלי לחדול. ללא הפסקה. ללא רגיעה. בזאת לא חפצתי. במיוחד, שאט אט החלו לצאת גם סרטים נוספים לציבור, והם לא תמיד תאמו את החוקים החרדיים”.

אולי נקרא לילד בשמו: סמי הכבאי ויובל המבולבל?

“כשהחלו להכניס למחשבים הביתיים סרטים כמו סמי הכבאי, האיסור היה גורף. כי לזאת לא ייחלנו. סמי הכבאי הוא הרע במיעוטו, אבל כשמתחילים להכניס תכנים זרים לתוך בתים חרדיים רמת החרדה עולה, כמובן.

בשנים האחרונות אין בית שאין בו מחשב, ויש חשש רב מפני צפייה בסרטים. קשה מאוד היום לעמוד בפרץ, לבדוק כל סרט שמישהו בלתי מוכר מפיק, להחליט מה כן ומה לא.

ישנם בתים שבהם יודעים לבדוק ולהתנזר ממה שצריך להתנזר, אבל ישנם בתים שבהם הפרצה נהפכה לחור גדול, ברגע שרואים גם סרטים אחרים, אי אפשר לדעת לאין זה יתדרדר, במיוחד לאור הדבר שהיום גם האינטרנט פרוץ וקיים בכל הבתים הטובים”.

שאלת מיליון הדולר

כשמנוחה פוקס מציינת כי כמעט בכל בית יש מחשב היא יודעת על מה היא מדברת.

מתוך הסרט ‘סבא הושע’

במאמר אקדמי שפורסם כבר בשנת 1998 נטען כי מספר הבתים החרדיים שיש בהם מחשב אישי גדול מהממוצע הכלל ארצי בישראל, בשל היעדר אמצעי בילוי אחרים.

מה שמוביל לשאלה, כיצד ניתן לשלוט על ‘השלטר’, איך אפשר למנוע את הילדים להגיע למקומות שאינם רצויים?

פוקס: “שאלה גדולה, שאלת מליון הדולר. כמובן.

כדי למנוע צריכים ההורים להיות מודעים לכל מה  שילדיהם עושים וזה קשה מנשוא, כי היום הורים עובדים יותר שעות, ופחות נמצאים בבית. הם צריכים להיות חזקים בעמדתם, והיום הורים חלשים, כי הם עומדים אובדי עצות מול העולם הגדול והמבלבל.

הם צריכים להיות בעצמם כאלו שלא מסתכלים על שום דבר, שקשור למסכים.  והורים לא יכולים להתחייב לעצמם על הדבר הזה.

אז איך בכל זאת למנוע זאת? לסגור את הדלת! אי אפשר להשאיר דלת פתוחה ולהתלונן שהחתול נכנס. לסגור דלת זה לא אומר להתנזר מכל דבר, להתנכר לכל תופעה, אלא להכניס טיפין טיפין מה שאנו מאשרים. זה קשה מאוד במיוחד כיום, אבל מי שעומד בזה, מוצא שהוא זוכה”.

הפכת ל’סלבריטי’ עם השנים.

“כשאני מגיעה לשעה עם סופרת בבתי ספר, הילדים מבקשים ממני חתימה, אני מסבירה שהחתימה גורמת לי לתחושת התנשאות.

לכן אני  גם לא מוכנה להצטלם בסרטים, כי לעיתים אנחנו מתבלבלים וסוגדים למראה חיצוני, אפילו אם המראה מחפה על ריקנות. מצד שני, היום המציאות כפי שציינתי אחרת. מי לא מצטלם? מי שלא מצטלם היום הוא המתנשא”.