תקופת החיים שלנו מלפני הקורונה איננה. אז מה צריכים לעשות כעת?

 תקופת העבר שלנו, שבה לא הייתה קורונה, היא כמו מישהו קרוב לנו, שמת.

לא בדיוק מת, אלא נעדר. וזו בדיוק הבעיה שלנו בעיכול המצב.

אילו, חלילה, התקופה הקודמת הייתה ואיננה, היה לנו יותר קל ל’עבד’ את הדבר. אבל היא חיה בתוכנו, והיא חיה בציפיותינו, ואנחנו יודעים שבעזרת ה’ נשוב אליה, אז קשה לנו, קשה מאוד.

ובכל זאת, בואו ונראה איך אנחנו נמצאים בתהליך של האבל, ואיך אנחנו יכולים לצאת ממנו, כי עברנו כבר את  השלבים המדוברים.

השלב הראשון בעיבוד פרידה ממשהו טוב שהיה לנו, הוא שלב ההכחשה.

לאורך זמן הכחשנו: זה לא יכול להיות, היא לא אצלנו, היא רק בחו”ל, אצלנו לא יקרו דברים כאלו לעולם!

ראינו איך בסין אנשים מסתובבים עם מסכות, והבטנו בהם כתרנגולים בבני אדם, ראינו איך באטליה חוטפים מזון מהחנויות, והסתכלנו על זה כדבר הלקוח מאגדה. ראינו איך חולים ממלאים את בתי החולים, והיינו בטוחים שאצלנו זה לא יכול לקרות.

הגל הראשון גם נתן לנו להבין שאנו צודקים. אפשר לעבור את זה יחסית בסדר, הנה, עובדה…

אבל מיום ליום אנו רואים שזה מסוכן, שזה קיים, שזה גם אצלנו, ולא יעזור לנו להכחיש ולבודד, אין זה מצב שמתאים רק לאזורי מדינות אחרות ואצלנו אין לו דריסת רגל, זה מצב כלל עולמי ואין מה להכחיש אותו ולהתכחש לו.

עברנו גם את השלב השני, הוא שלב הכעס.

שאלנו את עצמנו בשל מה באה עלינו כל הסערה הזו? למה דווקא הרב הזה נפגע? איך זה שממשפחה אחת נלקחו שלש נפשות גם יחד? איך זה בכלל שכל חלומותינו נגנזו? איך זה שרוצים שנשהה בביתנו ללא תעסוקה, ללא פרנסה? איך נסתדר גם עם הילדים ועם ה’זומים’ שלהם וגם עם עצמנו בבת אחת?

כעסנו על כל מי שיכול להיות, על הממשלה, על המשטרה, על בן הזוג או בת הזוג, על הילדים, על הקירות.

ניסינו גם לגעת בשלב השלישי שהוא שלב המיקוח.

אילו רק היו מוצאים חיסון אז.. אם הייתי אמא יותר טובה אז… אם הכול עכשיו יהיה בסדר, אני מבטיחה שלא אשכח את לקחי התקופה הזו, אבל שיהיה כבר בסדר. אני מבטיח שלמדתי את הלקח, זהו, די.

התמקחנו מול הממשלה ושאלנו שוב ושוב למה היא עושה לנו את הדברים האלו? למה מונעת מאתנו לצאת, להיפגש, לרוץ בדרכים, להיכנס לחדרי כושר ולמסעדות, למה???

התמקחנו מול עצמנו, כי האמת, אנחנו די מבודדים וגם אין לנו כל כך עם מי להתווכח, אבל חשבנו שאולי המיקוח הזה ישיב אלינו את האבדה.

והגענו לשלב האבל הרביעי.

הגיע הדיכאון.

התחלנו להפנים שהתקופה הקודמת לא תשוב.  התחלנו להבין שאוי ואבוי, ניקלע בבית אולי לחצי שנה או לשנה, התחלנו להבין שאם קודם לא מצאנו מה לתת לילדים לעשות כל היום, אז בוודאי עכשיו.

ומרוב דיכאון הרגשנו כל כך רע, עד ששתקנו. פתאום פחות הכחשה, פחות כעס על אחרים, פחות מיקוח, פחות הלקאה עצמית, פחות שאלות מיותרות. אנו  יותר מתחפרים בתוך עצמנו, מדוכאים, מרימים ידיים, נכנעים, עגומים, בולעים את הרוק.

ועכשיו, אחרי שהכחשנו, כעסנו, התמקחנו, היינו בדיכאון –

הגיע הזמן לשלב החמישי. שלב הקבלה.

בשלב הקבלה אנחנו כבר לאחר עיבוד האיבוד.

נכון, התקופה הקודמת איננה. עלינו להסתדר בלעדיה. לא יעזור אם נרטון מול הרשויות למיניהן, לא יעזור אם נתמקח עם שוטרים ברחובות, לא יעזור לנו להתווכח עם בני משפחה, או עם אחרים שטוענים עדיין שאין כלום ולא היה כלום.

לא יעזור לנו שום דבר, חוץ ממה?

חוץ מלדעת שזהו זה. ועכשיו עלינו להוציא מהמצב הזה את מה שאפשר.

נכון, קל לומר וקשה לעשות, אבל זה הרגע לשנות את כיוון המחשבה, לדעת שזה לא לתקופה קצרה, אלא לתקופה ארוכה.

בואו נבנה את חיינו בהתאם למצבנו.

אני תמיד מייעצת להורים כשהם נמצאים בבית עם הילדים להכין לעצמם לוח זמנים.

אין ברירה, אני מסבירה, ‘אם לא תסדרו לעצמכם את הזמן, הזמן יסדר אתכם. והוא פחות חכם ופיקח מכם, ויותר ספונטני ולא חושב ומתחשב’.

בנו לכם לוח זמנים מפורט של מתי קמים, מה אוכלים, מה שותים, מתי לומדים איך לומדים וכיצד.

סדרו כל בלגן בראש באמצעות סדר בדף. מה קודם למה, איך מבצעים דברים.

ארגנו את הבית בצורה מתאימה לשהייה ממושכת. שכל אחד ידע מה שייך לו והיכן השייך לו, מה התפקיד שלו, ואיך יבצע אותו. מה מותר לעשות ומה אסור.

קחו בחשבון גם את העקביות אך גם את הסטייה הקלה. היו גמישים.

קחו בחשבון גם את ההתחשבנות, מול עצמכם ומול אלו בבית שסבורים שמותר להם לעשות מה שרוצים, אבל  גם את ההתחשבות והקבלה שלפעמים דברים לא יקרו כפי שרצינו שיקרו.

היו אתם, ההורים, המנהיגים של הבית, וחלקו סמכויות. רק אדם שלוקח על עצמו חלק מהמטלות, יכול להרגיש חלק מהצבא הזה, ואתם רוצים שכל בני הבית ירגישו חלק מהבית וייטלו חלק.

כן, הביטו בתקופה הקודמת כאילו איננה. אל תנסו לדמיין לעצמכם שהיא עומדת אחר פתחכם ועוד רגע תשוב.

אבל האירו את התקווה. כי התקופה ההיא אמנם נגוזה, אבל בעזרת ה’, תגיע תקופה יפה מזו.

ואולי, בעצם, כבר עכשיו, בחג סוכות שלפנינו, יחד עם הקורונה, לאחר שעיכלנו את האבל, וקיבלנו על עצמנו את הדין, נמצא את עצמנו בתקופה נפלאה.

כן, בואו נאמין שזה ייתכן ואפשרי.