חוקרים מן המעבדה לארכאולוגיה חישובית שבמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, ממכון ויצמן ומהמעבדה לתיעוד ומחקר דיגיטלי בארכיאולוגיה שברשות העתיקות, פרסמו לאחרונה מחקר בכתב העת הארכאולוגי BASOR, בו ציינו כי הם זיהו את עקבות המידה המקראית ‘טפח’ (רוחבן של ארבע אצבעות צמודות זו לזו) בממצאים ארכיאולוגיים.
המחקר, ששופך אור על שאלה החוזרת ונשנית במחקר הארכיאולוגי ובספרות ההלכה, בדק שלוש קבוצות קנקני אגירה ומסחר שיוצרו במקומות שונים בארץ-ישראל במאות העשירית עד השביעית לפני הספירה, תקופה המזוהה במקרא עם תקופת ממלכות יהודה וישראל.
המחקר נערך במעבדה לארכאולוגיה חישובית שבמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים על ידי ד”ר אבשלום קרסיק, ראש המעבדה לתיעוד ומחקר דיגיטלי בארכיאולוגיה של רשות העתיקות, אורטל הרוש, דוקטורנטית במעבדה לארכאולוגיה חישובית, ופרופ’ עוזי סמילנסקי מהמעבדה לארכאולוגיה חישובית, ומכון וייצמן למדע.
החוקרים סרקו בתלת-ממד כ-300 קנקנים המשוייכים לשלושה טיפוסי קנקנים ארכיאולוגיים והם בעלי נפח ממוצע של כ-40 ליטרים – קנקני ‘קייאפה’ המתוארכים למאה ה-10 לפנה”ס ומזוהים עם האתר ח’רבת קייאפה; קנקני ‘היפו’ המתוארכים למאה ה-10-8 לפנה”ס ותפוצתם בעיקר בצפון ארץ-ישראל; וקנקני מסחר ממלכתיים המתוארכים לסוף המאה 8-6 לפנה”ס ותפוצתם העיקרית באזור שפלת יהודה והנגב, ומזוהים, בין השאר, על-פי טביעות החותם “למלך” שהוטבעו על ידיותיהם.
הקנקנים שימשו בעיקר לאגירה, אחסון והפצה, ומקובל לחשוב עליהם כסימנים לנוכחות אדמיניסטרציה מרכזית.
במחקר נמדדו מספר מאפייני צורה וגודל של הקנקנים, כגון נפח, גובה, קוטר מקסימלי וכדומה ובאמצעותם ערכו השוואה מפורטת בין קבוצות הקנקנים.
המדידות הצביעו על חוסר אחידות בגדלים שנמדדו בכל אחת מהקבוצות, ובין הערכים הממוצעים בקבוצות השונות. יוצאת מן הכלל הייתה מידה אחת שהייתה משותפת במדויק לכל הקנקנים: קוטר הפתח הפנימי של צוואר הקנקן.
הקוטר שנמדד נע בממוצע בין 88-89 מ”מ שנמצא באמצע הטווח של ההערכה המקובלת של ה’טפח’ מידת רוחב של ארבע אצבעות מידה קדומה הנזכרת במקרא.
משמאל: קנקן מטיפוס ‘קייאפה’, קנקן מטיפוס ‘היפו’ וקנקן ממלכתי עם טביעת חותם מטיפוס ‘למלך’. קוטר הפתח הפנימי מסומן בקו אדום
החוקרים מציעים הסבר לאחידות פתחי הקנקנים, המבוסס על ניסיון לנתח את תהליך ייצור הקנקן ואת השימוש שנעשה בו.
בתהליך ייצור הקנקן טמון קונפליקט מחד גיסא, יש יתרון לפתח קטן המאפשר אטימה יעילה החשובה לאחסון ושינוע, ומאידך גיסא, עדיף פתח גדול שיעיל יותר למילוי ומזיגה.
אילוץ נוסף קשור לשיטת ייצורם של הקנקנים, שנעשה לרוב בחלקים, ועל מנת להרכיבם יחד, הקדרים חייבים להכניס את ידם לפתח הקנקן, כך שיתאפשר חיבור אטום והומוגני. בנוסף, שימוש חוזר בקנקנים מצריך ניקוי יסודי, בעיקר של תחתית הקנקן, המתאפשר רק אם הפתח רחב מספיק להכנסת כל היד עד הקרקעית.
שיקול אחר שאפשר כי השפיע על גודל הפתח בא ממסורות של טומאה וטהרה, כך שפתח קטן מריבוע של טפח על טפח מונע כניסה של טומאה לתכולת הכלים.
לדברי החוקרים, “רוחב העונה לכל הדרישות האלו הוא גודל הטפח אשר ניתן ליישום בקלות בידי הקדרים השונים, בלי קשר לזמנם ומקומם.
“היה זה טבעי עבור הקדרים הקדומים לאמץ את גודל הטפח. מדובר ביחידת אורך שהייתה בשימוש נרחב בימי קדם”.
הקשר בין הטפח וקוטרי הצוואר מקבל חיזוק על ידי השוואת ההתפלגות של מידות פתחי הקנקנים למדידות רוחב כף היד של גברים ונשים ממאגרי מידות של הצבא האמריקני (ההשוואה בין כפות ידי-אנוש מתקופות כל כך שונות מבוססת על ידי מחקרים המצוטטים במאמר).
“אנו מניחים שרוחב היד הפיזי לא השתנה במהלך 3,000 השנים האחרונות”, הודגש במאמר.
וכך, תוצאות הבדיקה הראו התאמה מפתיעה בין ההתפלגויות של פתחי הקנקנים ושל רוחבי כף ידם של גברים האמריקנים (אך לא של הנשים האמריקאיות). נתונים אלו מחזקים את הטענה שניתן לזהות במקרה זה בצורה ברורה שימוש בטפח הקדום שהשתמר בתהליך ייצור הקנקנים ושגודלו הממוצע של 88-89 מ”מ.
כמו כן, הבדיקה תומכת בהשערה שייצור כלים אלו בתקופה הנידונה הופקד בידי קדרים גברים ולא על ידי נשים.