אני מוטרד מאד. ולאו דווקא מהקורונה.
אבל עכשיו משהו הלך לאיבוד, משהו נסדק בסולידריות, ביכולת שלנו להתעלות מעל המפריד.
אז בואו לא נאשים אחד את השני. ניקח כל אחד אחריות על עצמו ועל המחנה שלו. נמשיך לחלוק ולהתווכח אבל בכבוד ובאהבה כי יש לנו עם אחד ומדינה אחד.
וכן, גם כלפי הציבור החרדי, אסור לנו להפוך אותו לשעיר לעזאזל! יש לי הרבה כאב לב על התנהגות של חלקים ממנו אבל בלי להבין את השורש ולתת לו מענה לא נוכל לפתור את זה.
מי שלא מבין את ההוויה של החצר החסידית, את הקשר הנשמתי העמוק של האדמו”ר והחסידים, את המנהגים והסדר החברתי והקהילתי, את חשיבות השימור של כל אלה, את החשש האמיתי מנזקים ארוכי טווח שבהתפרקותם, ואת המסירות וההקרבה שיש מי שנכונים להם כדי למנוע זאת – מי שלא מבין את זה לא ימצא שפה משותפת ולא יצליח לשכנע ולשנות.
חברים, אפשר אחרת. אנחנו חייבים את זה לעצמנו.