וכל מפגינים, וכל מאמינים: מה צריך ללמוד מהפגנות השמאל בבלפור?

1.

בשעה שהטור הזה נכתב, יום רביעי בבוקר, מכונסים חברי קבינט הקורונה לדון בהגבלות ליום הכיפורים. זה כבר דיון שני, אחרי שהדיון של אמש, שנמשך תשע שעות, התפזר בוויכוחים וצעקות בין פוליטיקאים חרדים לחילונים, ובלי החלטה.

הכותרת הראשית של ‘ידיעות אחרונות’ הבוקר היא: “קרב ההתקהלויות ההמוניות מתחמם – רגע לפני יום כיפור”.

עצוב. לא משנה איזו החלטה תתקבל בסוף, יום כיפור הפסיד לצערנו. הפכו אותו לסיפור מגזרי, כאילו הוא החתונה של סערט־ויזניץ’ בחיפה. יש את החילונים עם ההפגנות שלהם, ויש את החרדים עם בתי הכנסת שלהם ביום כיפור. אתם תדפקו אותנו, אנחנו נדפוק אתכם. וזה כל כך לא נכון. זה מקומם. תפילות יום הכיפורים נוגעות במיליוני ישראלים. וממשלת ישראל הייתה צריכה להיערך אליהן חודשים קודם. גם הסגר הגדול היה צריך להיות מתוזמן לפי התאריך של יום כיפור. כלומר, הסגר היה צריך לצאת לדרך הרבה לפני יום כיפור, כך שביום המקודש ביותר בשנה – לא לדרעי, לא לליצמן, אלא, כאמור, למיליוני ישראלים – יוכלו כולם להתפלל בבתי הכנסת.

לצערנו זה לא קרה. ואחרי שזה לא קרה, אני מאוד מקווה שההחלטה שתקבל הממשלה תהיה להוציא את התפילות מבתי הכנסת אל שטחים פתוחים. אין לי מספרים מדויקים, אבל כולנו יודעים שכבר חודשים ארוכים זה למעשה המצב במאות בתי כנסת ברחבי הארץ. כלומר, הציבור הדתי והחרדי מחמיר, ברובו, יותר מהוראות משרד הבריאות. משרד הבריאות לא סגר עד כה את בתי הכנסת, אך ציבור המתפללים סגר ויצא החוצה (וגם אלו שנשארו בפנים עשו זאת בקפסולות מחמירות ועם מספר משתתפים מצומצם).

2.

מה שלא יהיה, את המשוואה “אם בלפור מותר, אז מותר גם בתי כנסת/מקוואות/ישיבות/שולעם־זוכערים” – אנחנו ונציגינו בכנסת חייבים למחוק מהשיח. ברור שצריך לאסור את קיום ההפגנות בבלפור. אני לא יודע אם ההפגנה השבועית שם היא מדגרת קורונה, אבל אין שום ספק שהיא מדגרת זלזול נורא בחיי אדם, ובחוק, ובסולידריות, ובאכפתיות, ובסדר הציבורי.

הזלזול בהוראות משרד הבריאות שהם מקרינים להמון העם – בלתי ניתן לתיקון. ממש כמו עמלק בשעתו, שחז”ל אומרים ש”קירר את האמבטיה” והשפיע על כל מי שבא אחר כך (הופה, נראה לי שאפשר להוציא כותרת מהטור הזה. “בטאון המתנחלים ‘בשבע’: ‘צריך למחות את מפגיני בלפור כמו עמלק!'”).

אבל אסור לתת לרוח הרעה הזאת להשפיע עלינו באמת. מה שקורה בבלפור הוא הכי להפך מעולם הערכים שלנו. זה לא עניין של שמאל או ימין, ואפילו לא של כן ביבי או לא ביבי, אלא של אנרכיה, של פילוג, של חילול שבת המוני, של חילול צניעות המוני. אנחנו לא מתכתבים איתם. הם לא מצפן לשום דבר.

אז גם אם הממשלה תחליט, למרבה הבושה, שההפגנות בבלפור ימשיכו, אסור לנו לתת לזה להשפיע על ההתנהגות שלנו. לא ביום כיפור וגם לא אחרי יום כיפור. אתם יודעים מה? אולי ניתן לזה להשפיע – רק להפך. הבעל שם טוב אומר שכל תופעה שאנחנו נתקלים בה בחיים, גם השלילית ביותר, נועדה להראות לנו מה אנחנו צריכים לתקן בעצמנו. או במילותיו של הבעש”ט: ״כל דבר ודבר וכל מראה אשר האדם רואה או שומע, הוא הוראה להנהגה בעבודת ה’, וזהו עניין העבודה, להבין ולהשכיל מכל דבר דרך בעבודת ה’, בשב ואל תעשה או בקום ועשה״.

נו, יש לנו, בלי עין הרע, כל כך הרבה דברים ללמוד מפריקת העול ההמונית של בלפור, גם בקום עשה וגם בשב ואל תעשה. בדיבור, בשמירה על החוק, בשמירה על הסדר הציבורי, ביחס לאחר, לזקן, לחולה, למדינה, לשוטר, לצוותים הרפואיים הקורסים תחת הנטל. כשרואים כל כך הרבה יהודים פוגעים, שבוע אחרי שבוע, בכל כך הרבה ערכים מקודשים – זו רק סיבה להתחזק.

אני לא מדבר כמובן על כל מפגין ומפגינה, חלקם ישראלים יקרים ואכפתיים, אלא על המסר הכללי שעולה מהאירוע. כל הרואה בלפור בקלקולו, יקפיד עוד יותר בקבלת עול מלכות שמיים (וכחלק מזה, כמובן, גם במצוות ‘ונשמרתם’).

3.

אבל קורים גם דברים טובים בימים אלה במדינת ישראל. ראש השנה תשפ”א היה אחד מהעוצמתיים ביותר שידע העם היהודי. משתי סיבות: קודם כול, ספק אם היה עוד ראש השנה בהיסטוריה שבו כל כך הרבה יהודים קיימו את מצוות היום. ומצוות היום היא לא סעודה משפחתית, ולא תפוח בדבש, ואפילו לא התשליך – אלא השופר. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר.

והשנה, בזכות מנייני הרחוב הרבים, כמעט ולא היה ישראלי שלא קיים את המצווה (גם בבלפור. כתושב השכונה ראיתי זאת במו עיניי). קולות השופר נשמעו מכל רחוב ומכל פינה, מכל חניון ומכל גינה. זה היה חתיכת יום תרועה. רק אם נכנסת לממ”ד, הגפת את חלון הפלדה הכבד ואז גם תחבת אטמים באוזניך, לא שמעת את קול השופר. נראה לי שעם כל התקיעות האלה, מכל הכיוונים, השטן התערבב כהוגן השנה.

אלא מה, אתם אומרים, היה חם? לא התפללנו בבית כנסת כמו שאנחנו רגילים? נכון. זה באמת היה מאתגר. אבל מה הם הניואנסים האלה לעומת הסיפור הגדול, של מאות אלפי יהודים ששמעו שופר ובלי הקורונה לא היו שומעים.

ודבר שני, בזכות הסגר, לראשונה במדינת היהודים, ראש השנה קיבל את המעמד הראוי לו במרחב הציבורי: לא עוד חג של נסיעות וטיולים, אלא שקט ברחובות, כמעט כמו ביום כיפור. אווירה של קדושה, של התכנסות פנימה. אני לא זוכר ראש השנה כזה מימיי.

4.

והנה מגיע יום כיפור. הרשו לי לתת לכם ולעצמי טיפ קטן אך חשוב, לקראת אתגר התפילה שבו, מתוך הניסיון והסקת המסקנות מראש השנה: אל תבואו עם ציפיות משליח הציבור. ואני לא אומר את זה רק בגלל שהשנה יעברו לפני התיבה אלפי חזנים לא מנוסים.

אתם יודעים מה? לפעמים זה אפילו יכול להיות יתרון. יש לי הרגשה שבשמיים אוהבים במיוחד את התפילות של שליחי הציבור האלה, שב”הנני העני ממעש” לא מסלסלים במקצועיות, ולא יודעים מתי בדיוק להוריד את הקול ומתי להרים, אלא פשוט מרגישים ככה.

נרעשים באמת מפחד יושב תהילות ישראל, וגם קצת מפחד הקהל אשר שלחם – רק כי לא היה מישהו יותר טוב – לעמוד ולהתחנן.

אני ממליץ לכם להוריד ציפיות מפני שמן הסתם, ביום הכיפורים הזה רבים יתפללו לא עם בעל התפילה ולא עם נוסח ניגוני התפילה שהם רגילים לו כל השנים. וכשמדובר באנשים שכל ימיהם התפללו במסגרת ישיבתית – וברוך ה’ יש רבים כאלה, שמדי שנה נהגו לחזור לכור מחצבתם ליום אחד בשנה, יום הכיפורים – זה באמת לא פשוט.

גם אם החזן יהיה הכי טוב בעולם, גם אם הוא יהיה אובייקטיבית טוב יותר מהתפילה שלה הם רגילים כל השנים, זה לא יהיה זה. למה? כי אין דבר כזה “אובייקטיבית” בתפילות הימים הנוראים. התפילה בראש השנה וביום כיפור היא הדבר הכי סובייקטיבי בעולם. המתפלל הוא תבנית נוף ישיבתו. וכל ישיבה עם הנוסח שלה, עם הרגש שלה, עם השיאים שלה, עם איפה שבוכים ואיפה שרוקדים. ואם כל הזמן נחפש בדיוק את התפילה שלה הורגלנו בעבר – מובטחים אנו שנתאכזב.

לכן כדאי להכיר בכך שהשנה אנחנו נאלצים לצאת מהמסגרת קצת. מי הזיז את המחזור שלי. הפעם לא נזכה לשמוע את הניגונים שלהם אנחנו מחכים כל השנה. יהיו לנו רגעי שיא, בעזרת ה’, אבל הם לא יהיו בהכרח באותם מקומות בתפילה שהתרגלנו למצוא אותם בהם.

5.

ועם כל הקושי בתפילה הזאת, בראש השנה בכל זאת מצאתי נחמה: נכון, החזן והקהל לא התפללו בדיוק במנגינות שאני רגיל אליהן. ברגע הראשון זה היה נראה בלתי אפשרי. שחרית של ראש השנה בלי המנגינה ההיא של “ה’ מלך, ה’ מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד”? עד לראש השנה תשפ”א היה ברור לי שבקטע הזה של התפילה אני שר, אני שרתי, אני אשיר לעולם ועד דווקא בניגון הזה.

אבל אז הגיע מניין הקורונה, והתרגשתי לגלות עד כמה תפילה משמעותית של שנים לא מתאדה ככה פתאום. בלי קשר למה שהתרחש מסביב – בראש שלי, בלב שלי, המשיכו להתנגן התפילות במנגינות שהתפללתי כל שנה באותו בית מדרש בעיר העתיקה שבו אני מתפלל מאז שהייתי ילד בן 3. שתלתם ניגונים בי אבי ואמי, ועתה הם שולחים פארות בדמי, כמאמר השיר ההוא. דווקא כשאני לא זוכה לשיר אותם, הם שרים את עצמם בתוכי, בדופקי נעורים ושבים.

6.

ולסיום, עוד טיפ קטן לקראת יום הכיפורים: קראתי אותו בראש השנה בעלון שבועי שנקרא ‘מתיקות הדף היומי’. לא הכרתי קודם את העלון, נתקלתי בו במקרה, ומעלעול קל, נראה שהוא אכן ראוי לשם הזה. ובין כל הפירושים והוורטים על מסכת עירובין, מופיע גם המדור ‘מקולמוסם של הקוראים’. ושם התפרסם המכתב המקסים הבא, ששלח הקורא זאב שכטר: “אנחנו מתקרבים לימים הנוראים בצל הנגיף, וייתכן שלא נזכה השנה ללחוץ יד איש לרעהו, דבר שמקשה מאוד על החיבור וקירוב הדעת בין איש לרעהו. וחשבתי, לזיכוי הרבים, לתת רעיון כתחליף: כשאנחנו מאחלים אחד לשני ‘כתיבה וחתימה טובה’ או ‘לשנה טובה תיכתב ותיחתם’, או ‘גמר חתימה טובה’, נאחל זאת עם השם הפרטי.

כגון, אם קוראים לו חיים, נאמר לו: ‘ר’ חיים, לשנה טובה תיכתב ותיחתם’. כמו ששמעתי לפני הרבה שנים מאחד המגידים, שכשמזכירים שמו של אדם, זה מעורר בו התרגשות וקרבת לב. ובזכות זה שנשתדל בימים הנוראים להרבות באהבת ישראל, נזכה להתברך בשנה טובה, ושהנגיף יסור מאיתנו, ונוכל לחזור לשגרה רוחנית מלאה”. אמן.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’