הזילות שפיתחנו כלפי מוות מעוררת בחילה. פתאום כולנו סטטיסטיקאים

פשוט בושה לראות איך חלק מאיתנו מתייחס בזלזול לנגיף הנוראי הזה.

יש לי חברים שהחלימו וסובלים מקשיי נשימה נוראיים. לדברי הרופא, זו פגיעה תמידית בריאה – ואנחנו משחקים עם זה כאילו ומדובר באיזו תחפושת.

חוסר הבגרות העדרית הזו מזכירה לי, להבדיל, שכאשר שנשחטו יהודים בפולין ובמחנות השמדה, בהונגריה היו בטוחים: אלינו זה לא יבוא ולנו זה לא יקרה. בראי ההיסטוריה, אנו מבינים כמה התפיסה הזאת הייתה תפיסת התאבדות עדרית.

חוששני שבראי ההיסטוריה גם על התקופה הזו נסתכל באותה צורה: כמה התנהגנו בצורה טיפשית, מלחמות טיפשיות של שוטרים וגנבים מול הממשל, קריאות צהלה על הצלחתנו ‘לעבוד על כולם’ ולשחק את המשחק בחסות הפגנה.

ובינתיים יהודים מתים ומשפחות נשארות אומללות.

הזילות הנוראה שיש לנו במוות של פלוני אלמוני מעוררת בחילה. פתאום נהיינו סטטיסטיקאים של חיים ומוות.

ויכוחים עקרים של אנשים שנראים חרדים מתווכחים בלהט: תבין, זו לא רק החסידות שלנו איבדה כמה מתוך משפחה, זה קרה גם אצל הליטאים. באמת, ניצחתם. כולם מתים, לא רק הם. כל הכבוד.

מי שלא קולט שהכל הוא ניסיון מאת הקב”ה באיזו צורה אנו מתייחסים ומיקרים את ערך החיים, הוא חי בעיוורון רצוני.

בימים של סליחה, דבר אחד ברור וכתוב מפורש בתורה: כי בשרירות לבי אלך וכו’ “לא יאבה ה’ סלוח לו”.