כאב אמיתי: הסופרת מנוחה פוקס על מלחמת האחים, הסגר והמסכות

1.

חבל שהגענו למקום הזה, של מלחמת אחים ממשית.

עד תקופת הקורונה, כשהתעוררו חילוקי דעות בין דתיים לחילוניים, הן נסגרו מיד, כי היופי והחן שב”ויעשו כולם אגודה אחת” – גברו על הרוע ועל הבקע שנפער.

נכון, לא הגענו למצב של “גר זאב עם כבש”, חיכוכים התנהלו באופן תדיר, אבל כולנו ידענו לחרוק שיניים, לוותר, לשתוק, ללכת כמה צעדים אחורה.

כולנו הרגשנו שהחיים עשויים מגלים, שלפעמים יש משהו שגורם לגאות, ואז מתפרסמת איזו ידיעה שמבהירה לנו מי נגד מי, ורוב הפעמים השפל הוא המכריע, והשקט חוזר לשרור.

אט, אט, עם הקורונה המהלכת עלינו אימים, התחלנו גם להכיר את המציאות, שכנראה הייתה נוכחת תמיד, אבל הלכה והתחזקה והתעצמה עם המים המרים שהחלו להטביענו.

כן לסגור את בתי הכנסת או לא לסגרם? – נתוני המציאות נהפכו לנתונים במשוואה: האם בלפור שווה לבתי הכנסת? האם אכילה במסעדה שווה לסעודה שבה יושבים ואוכלים בני משפחה שאינה גרעינית? האם משקל מאות ואלפי יושבי חוף ים כמשקל יחידי או עשרות בני משפחה, שישבו לאכול את סעודת ראש השנה יחד? האם השוטרים נטפלים יותר לחרדים שהולכים ללא מסכה, איפה נתנו יותר דו”חות?

פתאום נראה שאין תקומה ל”שבת אחים גם יחד”, נדמה שאיחרנו את הרכבת, היא דוהרת ולא עוצרת, כמו הקורונה שאצה, מי יודע לאן.

2.

הדיונים סביב השאלה אם לסגור את בתי הכנסת, שהלא גם בלפור אינו סגור, אינם רלוונטיים לגבי האנשים המאמינים, מבקרי בתי הכנסת.

הציבור החילוני מאמין שבבתי הכנסת, דווקא, ההדבקה בשיאה.

האמת, שהציבור החרדי, חרד לנפשו. כבר מזמן עזב את בתי הכנסת בהמוניו. בתי הכנסת אינם מדביקים יותר מבית פרטי. מתפללים בהם באופן רדוד, רק כדי לשמר את הבית הקדוש הזה ואת צביונו. מניין אנשים מתפלל בכל בית כנסת במרחקים מתאימים ועם מסכות על הפנים, כך שההשוואה בין בית כנסת לבלפור, היא מצחיקה.

אני יודעת שתאמרו שזו תמימות לחשוב, שאכן רוקנו בתי הכנסת, תאמרו שישנם מקומות שבהם אין הדבר כך. אינני יכולה לאמוד זאת באופן מדויק, אבל משיחותיי עם אנשים ומהיכרותי את בתי הכנסת במחוז מגוריי, אני יכולה להרגיע: אין סביבי בית כנסת אחד שההנחיות בו לא נשמרות בעקביות!

בעצם, אילו היו נותנים לציבור החרדי להחליט בעצמו, מבלי שמישהו היה מתערב לו בהחלטה, האם להתפלל בבית כנסת או בחוץ, רוב הציבור, היה בוחר, על אף הכאב, ועל אף החום הגדול, להתפלל במקום פתוח, מפני “ונשמרתם”.

אבל כשקובעים לאנשים, ומכריחים אותם לעשות דבר, שגם כך קשה להם לעשותו, ובזמן שבמקומות אחרים לא אוכפים אותו, מביאים לכך שמתחילים להתווכח על דבר, שבכל מקרה היו מקיימים אותו:

גם כך היו משאירים את בתי הכנסת פתוחים ומאיישים אותם במספר אנשים המותר על פי שמירה מפני המחלה (לא מפני החוק…) ומתפללים במקומות פתוחים.

חבל שהחלו בכלל להתווכח על דבר שלא ניתן לעוצרו.

בתי כנסת חייבים להישאר פתוחים ביום הכיפורים! מזל שהבינו זאת בשנייה האחרונה.

מנוחה פוקס. צילום: באדיבות המצלם

3.

כשאני רואה בסרטונים ניידת משטרה עוצרת בחשאי מאחורי אדם חרדי, הפוסע בשכונה חרדית, ללא מסכה על אפו, ומתנפלת עליו כאילו היה פושע נאלח, אני נחרדת כמו כולם.

כואב לראות זאת. כואב, כי כולנו יודעים שאם היו רוצים ללכוד אנשים שהולכים ללא מסכה, לא היו צריכים לעבוד קשה, לא היו צריכים להיכנס לשכונה, שרובה ככולה מוגנת מפני הקורונה על ידי מסכות ומרווחים, היו יכולים פשוט ללכת, על פי התמונות המתנוססות ברשתות החברתיות, ובכל אופן אחר, אחר אנשים שמצהירים קהל עם ועדה שהם לא ילכו עם מסכות! שכל הקורונה היא הבל! שאין צורך למלא את ההוראות.

לא קשה למצוא את אלו, הרבה יותר קל מאשר להיכנס ל’גוב אריות’, של אנשים שרואים בתלבושת שלך אויב, עוד לפני שרואים אותך.

מה שמפריע לציבור החרדי, זה לא שמעירים למי שלא עוטה מסכה, אפילו לא שנותנים דו”ח לאלו, אלא שמחפשים אצלו בכוח, את מה שאפשר למצוא במקומות אחרים בלא טרחה כלל.

מה שמפריע לנו זה שאיננו יכולים לראות שמחפשים אותנו, שאנחנו כל כך מקפידים ברובנו על עטיית המסכה, ואם מישהו יימצא בלא מסכה, יהא זה מתוך בלבול.

במקום למצוא בנקל את אלו שאינם עוטים מסכה ומתוך זילזול!

שימו לב:

מי שמזלזל בדברי החוק, שבא בהחלט להגן על כולנו, מגיע לו שייתפס ושייענש, אבל הציבור החרדי, שרובו ככולו, דואג לכללים, לא מזלזל כלל, ופתאום רואה, שמי שנתפס ברשת, הוא אותו אדם, שרק התכופף לאסוף את העגבניות, שנשפכו לו על המדרכה, מסל הקניות (כי הוא משרך רגליו ללא רכב מהחנות הזולה ועד לביתו, בניגוד לאלו שנוסעים ברכב, וחוסכים את החום ואת הטורח ואולי גם את הזנב של הילדים שמשתפך מאחור), והמסכה זזה לרגע מאפו, אז הציבור זועק חמס:

למה? למה זה מגיע לו? לכו, לכדו ברשתכם את אלו שמודים קהל עם ועדה שהם לא רוצים לשמוע, ולא מוכנים לעטות מסכה. את אלו שעומדים מול הטלוויזיה בהפגנה, קרובים לאחיהם ללא מרווח כלל, ובלי בושה לא חולמים אפילו לעטות מסכה על פניהם.

הפנים שלהם ניכרות לכל עין, אין בעיה למוצאם, אז איך זה שהשוטר עדיין כאן, מול האברך הצעיר, שהמסכה נשרה לרגע מפניו, מתוך בלבול? והם לא במקום הברור ההוא, ששם מאות לא עוטים מסכה ולא מתוך בלבול, אלא מתוך זלזול?

האמת, לא למשטרה אני באה בתלונה בימים מבולבלים אלו.

אילו ההנהגה, ואלו שנותנים את ההוראות לידי המשטרה, היו יודעים מה הם רוצים, היה לי מה לומר לשוטרים שנשלחים לשטח, אבל בינינו, אם הבלבול שולט ביד רמה ונוגע בכל יועץ ושליט, מה יגידו אזובי הקיר?