תרגיל מסריח או אגדת-עם חמודה: החרדים יפילו את הממשלה?

1.

אם לא הייתי שומעת על ‘התוכנית הסודית’ מפי בכיר חרדי, הייתי אומרת, שמדובר בקונספירציה משונה, לא הגיונית, בלתי אפשרית.

אבל האיש שגולל בפניי את הפרטים, הוא אחד שיודע דבר או שניים במה שקורה בפוליטיקה הפנים-חרדית, הוא מכהן בתפקיד בכיר באחת מהמפלגות החרדיות, ויותר מכך לא ארמוז.

יכול להיות, שעצם הדלפת הסיפור תזיק להתקדמות המהלך המתוכנן, לפי מטב ידיעתו של הגורם ששוחח עמי, אבל ככל שאני צוללת בה יותר, קשה לי שלא לחוש עד כמה היא מעליבה את המגזר החרדי, גם אם מתכנניה לא התכוונו לכך.

תרגיל מסריח או דמיון פורה של מקור? ימים יגידו.

2.

נפתח בסיפור.

פעם ביקש רבי יהושע בן לוי מהקב”ה שילמדו דרכיו ויבאר לו מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

התגלה אליו אליהו הנביא. ביקש ממנו רבי יהושע ללכת איתו בדרך ולראות איך הוא מבצע את שליחות אלוקים, בניסיון להבין מה שרצה להבין. התנה איתו אליהו הנביא: תראה מה שתראה, הדברים יכעיסו אותך, אבל עליך להתחייב מראש שלא תטרידני בשאלות. ביום שבו תשאל אותי לפשר מעשי, ניפרד זה מזה.

הסכים רבי יהושע לתנאי – והם יצאו לדרך.

לא אלאה אתכם בכל עלילותיו מסעם, נגיע ליעד האחרון, במהלכו הגיעו לעיר הגדולה.

אמר אליהו הנביא: נלך לבית הכנסת ונמתין לראות, אולי מישהו יזמין אותנו להתארח בביתו. המתינו והמתינו, ואז שמעו את אחד מהמתפללים אומר לחברו: ‘ראה, שוב באו עניים. מי יאכילם הפעם?’ חברו ענה לו: ‘אין צורך, מספיק להביא להם מעט לחם, מלח ומים לבית הכנסת’. כך התעלמו מהם גם יתר המתפללים, זרקו לעברם כמה נטבעות – ובזה תם הסיוע.

בבוקר, אחרי שלנו בבית הכנסת והתפללו שחרית, נפרדו מאנשי העיר. “יהי רצון שתהיו כולכם ראשים וחשובים”, בירכם אליהו.

לפני השקיעה, הגיעו לעיר אחרת, שם התקבלו בשמחה ובטוב לבב. הכניסו אותם לבית גדול ונוח, כיבדו אותם במעדנים והשקו אותם במשקאות.

כשנפרדו בבוקר, בירכם אליהו הנביא: “יהי רצון שלא יתן להם הקב”ה אלא ראש אחד בלבד”.

אחרי סדרת הדברים התמוהים שראה בדרכו, לא התאפק רבי יהושע ושאל: ‘למה?’ – הגם שידע, שזה יביא עליו את סוף המסע.

לגאוותנים, שלא כיבדו אותנו, איחלתי שכולם יהיו ראשים, אמר אליהו. ממילא יריבו ויתקוטטו ביניהם ולא תהיה שלווה בעיר. את אלו שקיבלו אותנו יפה בירכתי שיהיה להם רק ראש עיר אחד, וכך בעצם תשרור שם השלווה.

תזכרו את הסיפור הזה. נזדקק לו בהמשך.

3.

זוכרים את אותו לילה, לפני כמה שבועות, בו הייתה הקואליציה אמורה להתפרק?

בסופו של יום, זה לא קרה. יש המתעקשים לטעון שסקר סודי שהונח על שולחנו של ראש הממשלה, יומיים לפני אותו יום שני זכור לטוב (או לרע) שכנע אותו לסגת מהרעיון להקדים את הבחירות.

פירוק על רקע העברת תקציב (העימות היה סביב העברת תקציב חד-שנתי או דו-שנתי) לא טובה בעידן זה של קורונה, בו כל מילה שקשורה לכסף מזכירה לאנשים רק פיטורין, מצוקה ושאר מיני חל”ת.

מאז הורכבה הממשלה הבלתי אפשרית הזו טענתי, שהיא לא תגיע לעולם אל היעד הנכסף (מבחינת גנץ): פינוי בלפור מדייריו הנוכחיים, ופריסת שטיח אדום לגנץ אל כס ראשות הממשלה. “יש תרגיל לכל מגירה”, שבתי וצייצתי, כשאני מפנה אל החוזה שנחתם בין הצדדים, ואשר נטמנו בו מלוא החופן פרצות, שמבעד כל אחת מהן ניתן לצאת לאוויר החופשי, אל מחוץ לחתונת ביבי-גנץ.

תאריך להעברת תקציב שחולף, הוא תרגיל מצוין לפירוק. במקרה כזה, האשם אינו נתניהו, זה רק התאריך שהגיע איכשהו. במקרה כזה, נתניהו נותר ראש ממשלת מעבר, עד להרכבת הממשלה הבאה על ידו, או עד להרכבת הממשלה שאחרי הבאה (כלומר, ירוץ שוב לבחירות), או עד להרכבת הממשלה שאחריה…או עד לביאת גואל צדק.

אבל הסקר הסודי והפנימי לימד אותו שהרקע לא מתאים.

ואז, עברנו לתרגיל הבא – והוא מרתק ומעניין. אדגיש כבר בפתח הדברים, כי לתיאור המובא בטור זה אין כל אישור רשמי, לא מצד גורמים בסביבת ראש הממשלה ולא מצד גורמים חרדיים, המתוארים כמי ששותפים לתרגיל. מדובר בסיפור, שהוא על אחריות המספר בלבד. קחו לתשומת לבכם ותחשבו שמדובר באגדה פוליטית חמודה. הא ותו לא.

אם היא גם תתרחש במציאות, והיה זה שכרנו…

4. 

איך עובד התרגיל באגדה? הנה השלבים.

בשלב הראשון שר השיכון יעקב ליצמן זועם על הממשלה ובעיקר על העומד בראשה, מטיח צרור האשמות במשרד הבריאות ואפילו בראש הממשלה. לא תאמינו, הוא אפילו פורש מתפקיד השר (טוב, זה חסר משמעות כשאנשיו ממשיכים לנהל בפועל את המשרד, אבל עזבו אתכם מדקויות שכאלו). בום!

כלומר, בום לכאורה. זה היה אמור להיות בום, ליצמן חשב שזה יהיה בום על-קולי\ נתניהו בנה על אפקט שרשרת מיידי. בפועל, הנציגות החרדית התרגשה קצת פחות מהצד, והמשיכה לשבת דבוקה לכיסאות העור.

סיכום: שלב א’ הסתיים בהצלחה בינונית. כלומר, הוא בוצע, אבל השפעתו התגמדה משום-מה.

עברנו לשלב ב’. החרדים זועמים. למה? ראשית, כי הוחלט על סגר שנפל בדיוק על חגי ישראל. שנית, כי תפילות הימים הנוראים נפגעו. שלישית, אם תרצו, כי חסידי ברסלב נתקעו בדרכם לאומן (בגלל ביבי) – והעיקר: הקולות שעולים מפי שרי הממשלה על סגירת בתי הכנסת, אולי  כבר ביום כיפור.

כשהחרדים מתעצבנים, הם מפגינים מול ביתו של אריה דרעי, מדפיסים פלקטים שנמאס להם מש”ס, שלא יצביעו לה יותר – ואז, דרעי ‘נכנע’ ללחץ, אומר, ‘איני יכול עוד’ לספוג, ופורש אף הוא מממשלת נתניהו.

המקור טוען, שדרעי שותף מלא בתוכנית. אין שום אישור לזה משום כיוון, אז תמשיכו להתייחס בעירבון מוגבל.

רגע. יש משהו לא נעים: דרעי הבטיח לגבי אשכנזי מכחול לבן, שהוא ערב ואחראי שהממשלה הזו לא תיפול ושגנץ ייכנס לבלפור. מה הוא יעשה עם ההבטחה הזו?

דרעי בכלל מכחיש, אבל הנה, למשל, מה שיועציו של יו”ר ש”ס יוכלו לשרבט עבורו: “גבי היקר והאהוב, אני כל כך אוהב אתכם, כל כך לא רציתי שתתפרק הממשלה, אבל תבין – מתעללים בחרדים, הרסו לנו את תפילות ראש השנה, כעת רוצים להרוס לנו גם את יום הכיפורים, הברסלבים זועמים עלי – תבין אותי, נקלעתי למצב ביש, אין לי כל ברירה. אוהב אתכם, אריה”.

הם יגידו, זה התרגיל המסריח השני שלו בחיים. אז יגידו. הוא ימשיך לזמזם אוהב אתכם.

אם ליצמן בחוץ ודרעי בחוץ, זה רק עניין של זמן הוא עד ששאר האגודאים יוצאים בחוץ. איזה אדמו”ר יאפשר ביטול של תפילות יום הכיפורים במניין ולא יורה לאיכלר/טסלר וכל השאר לפרוש? גם ככה ילדים בחיידרים צריכים לשחק בסביבונים מודרניים שהפכו לנעלי ספורט ול’אנחנו עושים פה כושר’ כשמגיעים השוטרים ותופסים אותם שוקדים על תלמודם. לאן עוד נגיע?

אנטיוכוס ובניו, כבר כאן ועכשיו.

ומה באשר לדגל? מספיק שמערבים את בכירי בתי הגדוילים שידאגו לשתף את ח”כינו במידע הרצוי בזמן והמקום המתאים. מה גם שיו”ר דגל מחלים בימים אלו מטיפולים רפואיים לא פשוטים, ואין להטרידו בזוטות.

5.

מי בכל זאת אמור להיות מוטרד מכל ה’טוב’ הזה?

נתחיל במרוויחים. עם ישראל, לכאורה. אחרי הכול, הממשלה הנוכחית לא באמת מתפקדת, וכשיש שני ראשי ממשלה (מקורי וחלופי) זו קללה ולא ממש ברכה (זוכרים את ‘ברכת’ אליהו הנביא, ‘שיהיו כולם ראשים’? אז ביבי וגנץ, בנמשל, להבדיל).

עיין ערך הסגר המשונה שירד עלינו מאז יום שישי ב-14:00 בצהרים, ואשר איש בעולם (כולל השוטרים במחסומים) לא ממש יודע איך לאכול אותו; הברדק סביב נתוני התחלואה, הרמזור שהוזז הצידה;, והשינויים התכופים בהוראות ובנהלים (כל יהודי צריך לגרור איתו מזוודה מלאה בניירת מפורטת של כללים, אם חפץ שמירת חוק הוא).

האמון אבד, הרחוב לא מציית (לא נכליל, אבל באחוזים מדובר באחוז גבוה מדי של אנרכיסטים), התחלואה עולה, הגרפים  מדאיגים, זעקות הצילו עולות מבתי החולים – ואנא אנו באים?

מי המפסידים?

טוב, ברור לגמרי. בני גנץ, ואיתו מפלגת כחול לבן, שהתרסקה בחודשים האחרונים, מאז עשה את הצעד (התמוה, יש שיגידו) בכניסתו לממשלת נתניהו.

יתכן, שגם נתניהו. אחרי הכול, הוא מעוניין בפירוק ממשלתו, אבל לא באמת רוצה לספוג מכתבי זעם מצד הציבור החרדי. תכעסו עליו, אבל רק בכאילו. האם זה יהיה כך במציאות? לא בטוח.

מה שברור הוא, שהמפסידים הגדולים יהיו… הציבור החרדי. שוב תחטוף התדמית של כולנו מכה אנושה. “בגללכם” הלכנו לבחירות, יטיחו בנו, וישכחו, שהיינו חלק מתרגיל מסריח.

יגידו, שלא צייתנו מספיק להוראות (וישכחו את המפגינים בבלפור). יזכירו, שהנציגים שלנו הם שפירקו את הקואליציה (הצולעת) וישכחו שיש בעל בית לממשלה הזו, והוא לאו דווקא חרדי.

לטובת מנדטים נוספים לאביגדור ליברמן. לטובת הפיכתו של נתניהו לראש ממשלת מעבר.

יכול להיות שכל זה אמיתי? ימים יגידו.