1.
זו הייתה שנת קורונה.
עזבו אתכם ממערכת הבחירות הסוערת שהתרחשה השנה, מי בכלל זוכר את הימים הטרופים שקדמו להקמת הממשלה המפתיעה, בה גר זאב עם כבש, וביבי עם גנץ גם יחד.
קורונה, זה כל מה שאנחנו זוכרים, מכירים ונושמים בימים אלה.
ויש תחושת חמיצות באוויר. הרגשה של היעדר יד מנווטת אחת, שתוליך בשלום את הספינה, תנהיג בחכמה את המשבר הבריאותי הרגיש במדינה. בעצם, בעולם כולו.
יש ראש ממשלה, שעושה שלום עם איחוד האמיריות ובחריין, שמצטלם יפה על מדשאות הבית הלבן אבל בינתיים, ה’עמך’ שקוע בייאוש. שבע מאות וחמישים השקלים שקיבל כל אזרח כדי להקל קצת על הגלולה המרה של אובדן פרנסה כלו ונגמרו זה מכבר. ההוצאות גדולות – ההכנסות תקועות. מי בשל החנות שנסגרה בחצי השנה האחרונה שוב ושוב ושוב…מי בגלל שהוצא לחל”ת וקוצצה הכנסתו, ומי בשל הבידודים החוזרים ונשנים שימי המחלה מהעבודה לא מצליחים לכסות.
ועוד לא דיברנו על הילדים השוהים בבית שוב ושוב ושוב… ומישהו הרי צריך להשגיח עליהם.
כשהחל פרופ’ רוני גמזו לאייש את תפקיד פרויקטור הקורונה, הוא שאג בקול גדול: ‘אני נגד סגר’. עם ישראל נשם לרווחה. אבל לא חלפה אלא תקופה קצרצרה וגם הוא נפל שדוד מול האילוצים. מה שלא הבין בשכל, הבין באמצעות גרף המספרים שטיפס לגובה מפחיד.
2.
בסיום השנה הקודמת עוד נראה היה כי ניתן לשקם את היחסים עם יו”ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. בסביבת ראש הממשלה עוד היו מי שהלכו להיפגש עם נכדו של מרן הגר”ח קניבסקי, למשש את הדופק, לבדוק היתכנות, בהמשך נבדקו מהלכים מול חכם שלום כהן. ובגור. ואייכלר נשלח לבדוק בבעלזא.
היה נראה, שיש איזושהי קרן אור ירוקה, אם לא אור ירוק מלא, למהלך. איך אמר השר דאז יענקל ליצמן? “כשיהיה מעשי, המועצת תחליט” שזו לא טריקת דלת מוחלטת.
אז, עוד חשבו שיש סיכוי, שליברמן בשל להיכנס לקואליציית נתניהו. אבל בשנת תש”פ התברר שמה שהיה מולו, לא יהיה עוד. לעולם. בעצם, בפוליטיקה אסור לומר את המילים ‘לעולם לא’, שכן אתה אף פעם לא יכול לדעת.
את שנת תש”פ פתחה תקווה פוליטית, שיצליחו להרכיב ממשלה, שימנעו את הסיבוב השלישי (שהגיע בסופו של דבר קצת לפני פרוץ הקורונה, בחודש אדר). ליברמן, שהרים בגאווה גדולה את דגל ‘ממשלת אחדות חילונית’, הכריז בפאתוס: “לא יהיו בחירות שלישיות בישראל”. אבל הוא לא התעשת עד לרגע האחרון, ורץ כל הדרך אל בחירות בפעם השלישית.
מאז, כל האסימונים נפלו. ליברמן לא יחזור להיות סחבק עם החרדים.
3.
יכול להיות, שמלכתחילה העדיף ראש הממשלה בנימין נתניהו ללכת לסיבוב בחירות נוסף.
יתכן, שכל הבעבועים סביב המאמצים לגייס את ליברמן לממשלתו, היו מצג שווא ולחיצה על דוושת הדלק כשמעצור היד מורם. הכל, כדי לשכנע את אזרחי מדינת ישראל שהוא עשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע בחירות.
ומה לעשות, ליברמן הכשיל.
אם זה נכון, זו הייתה הצגה מושקעת היטב, עצוב כמה שהיא בוימה עד לפרט האחרון. לתפארת מדינת ישראל, ובעיקר – לאלו שהאמינו למצג השווא.
באחת מהמערכות, הוא אפילו דיבר על אופציה של ממשלת אחדות. היום, בסיומה של השנה, אנחנו יודעים שאילו רצה בכל ליבו כבר אז ממשלת אחדות עם בני גנץ, זה היה קורה. עם תיקים הולמים, עם מתנות תואמות.
הנה כמה מהמערכות היותר מרתקות באותה הצגה מושקעת: נתניהו התקשר לגנץ, ששהה בלונדון, וסיכם איתו שמיד אחרי ראש השנה הם נפגשים בארבע עיניים. ואם צריך, הוא עצמו וכבודו יגיע אל בית גנץ בראש העין.
כשגנץ, שחש שמנצלים אותו כבובה במחזה, ביטל את הפגישה, צירף זאת נתניהו לנימוקי ה’הוא מסרב לממשלת אחדות’. ליברמן קפץ, הודיע שאם עד יום כיפור לא תירשם פריצת דרך במגעים הוא יבוא עם הצעה משל עצמו, ביבי התקשר, אמר שאם יש לו הצעה הוא מוזמן להניח אותה בפניו כבר עכשיו. הם קבעו להיפגש. ניחשתם נכון – שום דבר טוב לא יצא מהפגישה הזו.
כשמביטים לאחור, קשה שלא להניח שהכול היה מתוזמן. שהוא רצה לשפר עמדות בסיבוב נוסף של בחירות. זה כמעט קרה, אגב. תיזכרו בליל פתיחת הקלפיות, כשהמדגמים הציגו ממשלת 61 לטובת נתניהו. לזה בדיוק הוא ציפה, את זה במדויק הוא חזה – רק שזה לא קרה. כשהוא נותר עם 58 מנדטים ביד, והעם אמר ‘לא’ ענק לסיבוב נוסף (כלומר, הקורונה כבר אמרה את דברה) – לא נותרה לו ברירה אלא לחבק את גנץ ולצעוד יחד איתו למהלך ‘אחדות’, עם הבטחה להעניק לו את כסא המלוכה בתום שנה ומחצה, כשלא בטוח שפיו וליבו היו שווים בכוונה לממשה בפועל.
כי זאת שיהיה ברור: נתניהו חייב (מבחינה משפטית) להישאר ראש ממשלה עד ליום ההכרעה בעניינו, כולל שלב הערעור. ואם צריך, אפשר גם ראש ממשלת מעבר (אם לא יצליח להרכיב ממשלה בבחירות הבאות עלינו לטובה (או לרעה) – כפי המסתמן, בערב פסח הקרוב.
4.
הסימנים שהמערכה הבאה תהיה לא פשוטה, ושהניצחון לא מונח בכיס, ביצבצו עוד לפני תום 21 הימים שהעניק נשיא המדינה לנתניהו, כראשון בתור לנסות ולהרכיב ממשלה בסיבוב השני.
היה זה מפגן תמיכה שהתארגן (כאילו ספונטנית) בתל אביב. אוהדי נתניהו הוזרמו מכל הארץ, בליכוד ציפו לראות שם כמה שיותר שרים וח”כים, תוך שהם מתכננים להביא את נתניהו לשאת דברים בפני קהל אוהביו.
אבל פתאום התברר, שחברי הכנסת לא ממהרים לאשר השתתפות. שרים מקורבים כמו יריב לוין, ישראל כץ או זאב אלקין נמנעו מלבוא. איכשהו הבינו מי שהבינו שמדובר בהפגנה שהיא אנטי מערכת המשפט, ולביצה הזו איש לא מיהר להיכנס בשביל ביבי. עם כל הכבוד.
זה היה אולי הרמז העבה לכך ששום דבר לא הולך להיות פשוט, וש-61 המנדטים הרצויים ממש עוד לא מונחים בכיס של ראש ממשלת המעבר.
5.
בסוף חודש חשוון כבר היה כמעט ברור, שאנחנו בדרך לעוד מערכת בחירות. גנץ החזיר את המנדט לנשיא אחרי שנכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה, היועץ המשפטי לממשלה הקריא את כתב האישום של מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו – ותסער הארץ.
ושוב נגררנו למערכת בחירות.
בעת ההיא, החרדים והדתיים לאומיים עדיין היו מאוחדים בגוש הימין. מי חלם, שיום לא בהיר אחד הם יבריזו, יקפצו בזריזות אל עגלתו עמוסת הכל-טוב של נתניהו ויגידו ביי-ביי לחברים מימין.
זה לא שלא יכלו לחוש באיתותים חשודים.
היה זה באחת הפגישות של חברי הגוש בלשכת נתניהו בכנסת. איילת שקד הגיעה אחרי שעשתה שיעורי בית, שוחחה עם ראשי המפלגות החרדיות, והבינה מהם שפניהם לגישור ופשרות מול ליברמן. מה שהיא לא הבינה זה שאסור לדבר על כך בקול, עדיין לא בשלב מוקדם. בחוסר הבנתה את רגישות העניין היא רצה להתראיין ולספר בתקשורת שהחרדים מוכנים לפשרות, ובעצם הרסה את תוכנית המגירה להשיג מהלך מנצח מול ליברמן.
זו הסיבה שבישיבה עם נתניהו הרים עליה דרעי את קולו. הוא בעיקר קבל על ש’רצה לתקשורת’ עם המידע שבידה. גם גפני וליצמן הצטרפו למחול הגערות. שקד נפגעה, ובצדק. היא התקשתה להבין למה אנשים שאמרו לה שהם מוכנים לפשרות, כועסים כשהיא מדווחת על כך.
“לדבר על הפשרות האלו, על מה הסכימו החרדים ועל מה לא, בשלב הזה, כשהמנדט אפילו לא אצל ביבי וגם ליברמן טרם אמר את דברו ועוד רוצה להתייעץ עם שבעת טובי העיר במשך 4 ימים ו4 לילות – אין טעם. בטח שלא לדבר על כך שאנחנו אלו שצריכים להתפשר. פשרה, היא משהו שכולל שני צדדים. כולם מתפשרים. מה גם, שעוד ממש מוקדם לדבר על משהו שקשור לפשרה כזו או אחרת”, הסביר אז גורם בש”ס.
לדבריו, מהיכרות עם שקד, היא לא התכוונה לרעה, היא פשוט ניסתה בכל דרך לסייע בהקמת ממשלת ימין, ולא זכרה את הכלל של ‘שתיקה תמיד טובה’.
שמעתי את החברים שנכחו בישיבת הסיעה והיו עדים לדברים קשים של היו”ר, הבנתי שהחרדים מסתובבים עם בטן מלאה, כבר אז תהיתי אם לא מדובר בקרע משמעותי, תוך שאני מקווה שנתניהו ישכיל לאחות אותו.
אם רק ירצה. והוא, לא ממש רצה.
איילת, כמו גם חבריה בימין, לא ידעו אז, שאת העלבון האמיתי יספגו כשהנציגים החרדים ינופפו להם בידם ממרכבת הקואליציה הדוהרת.
6.
ושוב בחירות, שלישיות, ושוב אין הכרעה.
אלא שהפעם, אחרי שנים בהן לא הצליח איש שמאל לזכות במתנה הזו, ניתן המנדט להרכבת הממשלה תחילה לגנץ. השבועות חלפו, יו”ר ‘כחול לבן’ כבר הסתובב בארשת חשיבות במסדרונות הכנסת.
איך הכריז עמיר פרץ בפתח ישיבת הסיעה שלו? “לראשונה בנימין נתניהו הוא לא האיש שאמור להרכיב את הממשלה”.
הוא עוד לא חלם, שבעיצומו של חג הפורים, תבעט בו אורלי לוי אבוקסיס פוליטית, ותחבוט בניסיון להקים ממשלת המיעוט על אצבעות הח”כים הערביים.
“היום ברור שאין לנו כוונה לא למצמץ ולא לשנות את דעתנו”, שמעתי אותו מכריז בפאתוס, כשהוא מתכוון שהחשדות שנורו לעברו בתקופת מערכת הבחירות כי יצטרף לביבי אחרי הבחירות, היו בגדר חשד בכשרים.
לא חלף אלא זמן קצר, והמילים האלו הפכו להיסטוריה בפח האשפה הפוליטי. אמור מעתה, עמיר פרץ שר הכלכלה של מדינת ישראל. “שלוש מערכות בחירות רצופות הסתיימו ללא הכרעה. המצב הזה הביא אותי לקבל החלטה שאני יודע שתעלה לי בביקורת”, אמר.
7.
הייתם צריכים לראות את האופוריה ששררה באותם ימים בישבת הסיעה של ‘כחול לבן’ (אז, המאוחדת). ניתן היה למשש את החגיגיות באוויר.
פרצופי אושר כאלה ראיתי בשנים האחרונות רק בסיעת הליכוד – ורק כשאוהדים מכל הארץ עלו למשכן כדי להריע למנהיג האהוב.
“איננו דורשים רק לאחוז בהגה, אלא גם לקבוע באלו דרכים לנסוע”, נאם גנץ, בלי להתבלבל אפילו פעם אחת. כאילו המנדט שעל שכמו הוסיף לו בטחון עצמי. כאילו הלשכה המהודרת שהקצתה לו הכנסת (לכבוד קבלת המנדט) פלוס השומרים חמורי הסבר, יש בהם כדי להפוך גם מי שלא יצוק מחומר של מנהיג – למנהיג דגול.
“הוא מתעקש על ליצמן וסמוטריץ'”, סינן יאיר לפיד על נתניהו. “בני גנץ יהיה ראש ממשלה, מפני שניצחנו בבחירות”, המשיך לפמפם.
ונתניהו, המשיך להתעקש: ניצחתם? תרכיבו ממשלה.
הם לא הרכיבו.
כי נתניהו הצליח לנפץ את השמאל לרסיסים.
8.
ואז קיבלנו את המוטציה המשונה של ממשלת אחדות, מיני אחדות, בה גר נתניהו עם גנץ.
מאז, החלטה אינה החלטה, צעד אינו צעד. וכשהקורונה משתוללת וצריך לקבל החלטות אמיצות, העם הפך לקורבן. הבלבול, האנדרלמוסיה – כל אלו לא ליוו את הגל הראשון של המגיפה. אז, נתניהו הנהיג את המערכה לבדו. כעת הוא כבר לא.
כי יש מי שנושף בעורף. הממשלה קובעת, הכנסת מתכנסת ומצננת. הוא רוצה, גנץ לא רוצה – וגם להיפך.
קרונות הרכבת המקרטעת הזו כמעט נותקו לפני כמה שבועות, כמעט הלכנו שוב לבחירות – אבל ברגע האחרון החליט נתניהו לעצור את ההליך והעניק ארכה של עוד קצת לממשלה הנוכחית.
אל תחלמו שזה יחזיק לפרק זמן ארוך מדי. 120 יום גג, והכל מתפרק לרסיסים.
כי מי שחלם שנתניהו יפנה את הבית שברחוב בלפור שנה וחצי אחרי הקמת ממשלת אחדות שיקום. אף אחד לא קם.
כי הוא לא. הוא יעשה הכל כדי למצוא את התירוץ (אין תקציב, יש תקציב, אין הסכמה, יש הסכמה, הקורונה גובה מחירים גבוהים מדי או נמוכים מדי, הגל גבוה או יגבה בעתיד) ולפזר את כולנו, בדרך אל עוד מערכת בחירות שתתפוס אותנו איפשהו בשבוע שבועיים שלפני חג הפסח.
האם הקורונה עוד תלך איתנו עד אז יד ביד? האם נצעד אל הקלפי עם מסיכות ואלכוג’ל? רק אלוקים יודע.
האם יצליח נתניהו, בפעם הרביעית, להשיג את 61 המנדטים המיוחלים, בדרך להרכבת ממשלת ימין שתאפשר לו להעביר את פסקת ההתגברות? גם את זה, רק אלוקים יודע.
וימים, יגידו גם לנו.