מהפך תשפ”א: השנה יש תפילות שכולנו כבר ממש מחכים לומר אותן

1.

איך אני מחכה שיגיעו תפילות ראש השנה. אני רוצה להיות כבר בתוך הרגעים המיוחדים האלה. ושלא תבינו לא נכון: בדרך כלל, בשנה נטולת קורונה, אני לא בדיוק מהמצפים לימים הנוראים. להפך אפילו. כשמגיע חודש אלול יש איזו מועקה קטנה בלב. נו, רק שנעבור את הימים המלחיצים האלה בשלום, עם כל כובד הראש ואימת הדין, ושניכנס כבר לסוכה המוארת ונשיר ביחד “ו־שמחת! ב־חגך!”.

ולא רק אימת הדין, יש עוד אימה שמלווה אותי תמיד בתקופה הזאת של השנה: הפחד מאורך התפילה.

כאחד שלא נתברך ביכולת ריכוז, כמי שאפילו תחנון של שני וחמישי גורם לו לבדוק כמה דפים עוד נותרו בסידור – תפילות הימים הנוראים הן חור שחור. אינספור פיוטים ארוכים, סליחות שלא תמיד מובנות. ברא כד חטי אבוהי לקיה, אבוהי דחייס אסי לכאבה. אני לא כותב את זה עכשיו בציניות או בזלזול, חלילה, אלא בכאב. ובעיקר בקנאה. קנאה באלה שיושבים שעות על גבי שעות מול המחזור ומתפללים בכוונה עצומה, וחוץ מהכריעה בעלינו לשבח, לא זזים מהמקום.

אבל השנה זה שונה. קודם כול, יש על מה להתפלל. הרי גם מופרע הקשב הגדול ביותר, כשהוא מכיר אישית ל”ע אדם חולה הזקוק לרחמי שמיים – מצליח להתרכז ב”רפאנו”. עובדה. אז מה נאמר בתקופה כזאת, שהאנושות כולה זקוקה לרחמי שמיים.

השנה יש תפילות שכולנו כבר מחכים לומר אותן, ונדמה לי שהן גם מחכות לנו. נכון, זה לא יהיה בבית כנסת, לא בדיוק ברוב עם, לא במקום שאנחנו רגילים, בטח שלא עם הריפוד שאנחנו מכירים. כסאות כתר יתנו לך.

אבל נראה לי שלמרות כל ההתמודדויות, והאמת שדוקא בגללן, זו הולכת להיות תפילה מיוחדת, תפילה שלא הייתה כמותה. אנחנו עוד נזכור את ראש השנה תשפ”א הרבה אחרי שהקורונה תלך בעזרת ה’.

2.

כמעט כל ריאיון ששמעתי ברדיו בימים האחרונים, לא משנה מי המרואיין ועל איזה נושא דיבר, הסתיים באיחול שלו לקראת ראש השנה: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”. זה משפט שלא הומצא השנה כמובן, אבל השנה כולם אומרים אותו מכל הלב.

אתה יכול לשמוע ריאיון עם, נגיד, חברת כנסת מ’כחול לבן’ שמדברת בלהט על ביבי וגנץ והקואליציה והאמירויות, ופתאום, בסוף, היא תיאנח ותאמר בכוונה עצומה, משל הייתה הרבנית ימימה מזרחי בכנס ‘בניין שלם’: “מה אני אגיד לך, רזי, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. באמת. אנחנו כל כך זקוקים לזה!”.

כי גם אותה חברת כנסת, בין אם היא תודה בזה ובין אם לא, נושאת עיניים לשמיים בימים אלה ומתפללת. היא כנראה לא תלך לבית הכנסת (ועוד מעט נדבר על זה), אבל אחרי מה שעברנו בחודשים האחרונים, בראש השנה הזה הלב שלה יהמה בתפילה נושנה, שיפה – ובעיקר שונה! – תהא השנה.

3.

במסכת ראש השנה מופיעה אמירה שקצת מזכירה את “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”, אלא שהיא לא רק תפילה או תקווה אופטימית כזאת, אלא ממש קביעת עובדה, אפילו הבטחה: “אמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה”.

מה זאת אומרת שנה שרשה בתחילתה? רש”י מסביר: “שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה, לדבר תחנונים ותפילה, כעניין שנאמר ‘תחנונים ידבר רש'”.

את תפילות ראש השנה תשמ”ו, וימי ההכנה אליהן בחודש אלול, נאלץ המשגיח הרב חיים פרידלנדר זצ”ל לעשות הרחק מתלמידיו. עקב טיפולים רפואיים הוא שהה בימים הנוראים בבית חולים בארצות הברית. במקום למסור להם שיחות מוסר על בימת בית המדרש, הוא שלח להם ממיטת חוליו מכתב קצר ומכונן.

עד היום, 35 שנים אחרי, לומדים אותו בחורי ישיבות בחודש אלול: “לכבוד אחיי ורעיי. השנה אני צריך לשלוח לכם מרחוק את ברכותיי לשנה החדשה. המרחק הגשמי מגדיל את הכיסופין הרוחניים, ואם כן מקרב את הלבבות קרבה רוחנית יתרה. לכן הברכות נאמרות בכל הלב”.

ואחרי הפתיחה המרגשת הזאת הוא עובר להסביר להם את האמירה של רבי יצחק על שנה שרשה בתחילתה: “רבי יצחק נותן לנו עצה לזכות בגזר דין של שפע ברכה – לעשות את עצמו רש. מהו הגדר של ‘עושין עצמן כרשין’, כפי שמסביר רש”י, ואיך אדם עושה עצמו כרש? ודאי שאין הכוונה שעושה עצמו ‘כאילו’, אלא שרבי יצחק נותן לנו דרך בעבודת ראש השנה: שהאדם יבין ויבהיר לעצמו בראש השנה שכל צרכיו בשנה החדשה, מדי יום ביומו, נגזרים עליו ביום זה. כלומר, כרגע אין לו כלום וצריך לקבל הכול מחדש”.

וכאן מגיעה שאלה: “ואם תאמר: יהודי זה יש לו ברוך ה’, פרנסה קבועה, ויש לו גם הון ששׂם במקום בטוח, יש לו כישרונות וקשרים טובים וידידים טובים, יש לו משפחה ובית וכו’ – איך יוכל יהודי זה לעמוד בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא כרש שאין לו כלום, כעני בפתח? אלא על האדם לדעת שכל מה שיש לו הוא רק ברצון הבורא יתברך. בראש השנה נגזר עליו על כל יום ויום של השנה הבאה, מה יהיה לו, ועד כמה יוכל לנצל את מה שיש לו. אם כן, הוא צריך לקבל את הכול מחדש, ועכשיו עומד לפני כיסא הדין כעני ורש שאין לו כלום וכולו תלוי בחסדי ה’ יתברך, הוא וכל אשר לו. עד כמה שנרגיש ונבין, ובמיוחד בראש השנה, שחיינו מסורים בידי ה’, ונודה לו על נפלאותיו בכל עת – באותה מידה נזכה שיגזור עלינו גזרות טובות בראש השנה, ויהיה ‘חותך חיים לכל חי’ – יוסיף לתת לנו לשנה הבאה חתיכה חדשה של חיים טובים”.

והוא מסיים את המכתב: “נזכה לקבל מחדש את מלכותו יתברך, וניזכר לפניו לטובה, ונתעורר לקול השופר לתשובה שלמה, ויתקבלו לפניו תחנונינו ותפילותינו, יפתח לנו את אוצרו הטוב, אוצר חינם של חן וחסד ורחמים”.

4.

כשלמדתי את המכתב הזה בסדר מוסר בחודש אלול בישיבה, חשבתי שהוא שייך לבעלי דרגה, ליהודים ברמה גבוהה מאוד של אמונה, שחיים כל הזמן בתודעה עמוקה שכל מה שיש להם הוא מהקדוש ברוך הוא. שכל ההצלחה, הכישרונות, הפרנסה, שגרת החיים – הכול מאיתו יתברך.

אנשי אמונה אמיתיים, שלא משנה כמה הם מוצלחים ומצליחים – בראש השנה הם עומדים ומתחננים לקדוש ברוך הוא שיגזור עליהם את המשך החיים. טוב, אולי גדולי תנועת המוסר כמו ר’ חיים פרידלנדר נמצאים במקום כזה, אבל אני הקטן לא באמת יכול להתפלל מתוך הרגשה כזאת בראש השנה. כך חשבתי שנים. עד הקורונה.

השנה, חברים, כולנו פרידלנדרים. אני לא מכיר אדם אחד שלא נכנס לראש השנה תשפ”א עם תודעת רש. יש לנו כל כך הרבה דברים טובים ויפים בחיינו, כל אחד עם הטובות שלו, כל אחד עם הדברים הטובים שהוא קיבל בשנת תש”פ, והרי היו לנו גם כאלה ברוך ה’, אבל באופן כללי, במאקרו, אשכרה נעמוד בראש השנה הזה כדלים וכרשים: אף אחד לא בטוח לגמרי בפרנסה שלו, אף אחד לא בטוח לגמרי בבריאות שלו ושל היקרים לו, ואף אחד לא בטוח לגמרי מתי ילדיו יחזרו כבר לבית הספר במקום לחכות כל היום שהמורה יכניס אותם לזום.

כן, זה המצב שלנו נכון לערב ראש השנה תשפ”א. ורבי יצחק אומר לנו שמכאן יכולים לבוא דברים מאוד טובים: כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה.

אגב, הרב קוק בספרו ‘אדר היקר’ מדייק שלא נכתב כאן “כל שנה שרשה בתחילתה תתעשר בסופה” או “עתידה להתעשר”, אלא “מתעשרת”, לשון הווה. הוא לומד מזה שאם אכן נתפלל באחדות, מתוך ענווה, כרשים שמבינים שהכול תלוי בידי שמיים – אז “כבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה”. כלומר הישועה כבר נמצאת כאן, בתוך כל אי־הוודאות והסגר והתפילה בלי מזגן.

5.

ולסיום, עוד נקודה קטנה וחשובה, רגע לפני אחד מראשי השנה המיוחדים שידענו: לפני כעשרים שנה הבינו בארגון רבני ‘צהר’ ובעוד גופים שיש יהודים שקשה להם עם בית כנסת. יהודים מאמינים, שרוצים להתפלל, רוצים להתחבר, אבל להיכנס ממש לבית כנסת ולהיות חלק מקהילת המתפללים שבו – זה מרתיע אותם. ולכן התארגנו מיזמים שונים של תפילות יום כיפור מחוץ לבתי הכנסת בכל רחבי הארץ: באוהלי ענק, במתנ”סים, במגרשי כדורסל. ההיענות הייתה מדהימה.

אני עצמי זכיתי להתפלל כמה שנים ביום הכיפורים במניין כזה, מיוחד מאוד, שארגן הגרעין התורני ברמת השרון בתיכון ‘אלון’ בעיר, עם מאות רבות של מתפללים שחוששים להיכנס לבתי הכנסת, אבל לא חוששים להיכנס לאולם עם מתקני ספורט של בית ספר (אצלי, אגב, זה בדיוק להפך…).

אבל כל המיזמים היפים האלה, התקיימו ומתקיימים רק ביום כיפור. משום מה ראש השנה, יום הדין, יום תרועה, היום הכל כך חשוב הזה, הקובע ומשפיע על כל השנה הבאה, נתפס אצל רבים מהישראלים כעוד חג. בניגוד ליום כיפור, שבו מדינת היהודים כולה צמה ומתפללת, ראש השנה מוקדש פחות לתקיעת שופר ויותר למצעדים שנתיים ולסיכומי שנה. טוב, למה להשמיץ? רבים אף מקפידים מאוד על אכילת תפוח בדבש.

אבל השנה יש הזדמנות היסטורית לשנות את זה. מהפך תשפ”א. הרי מתוקף הנסיבות המשונות אלפי יהודים יֵצאו מאזור הנוחות הדתי שלהם ויתפללו ברחובות. והם לא יהיו לבד שם על המדרכה. יהיו שם השכנים שלהם שיצאו להליכת בוקר, או אפילו להוריד את הפח. יהיו שם הילדים של השכנים שלהם. יהיו גם כאלה שישמעו לראשונה בחייהם, דרך החלון, את הניגונים המרגשים של תפילות ראש השנה, ויצאו לרגע לשמוע אותם יותר מקרוב (לו הייתם שומעים לראשונה בחייכם קבוצת אנשים שרה בגינה הציבורית את “אבינו מלכנו”, לא הייתם יורדים אליהם?).

האם המפגש הזה הולך להיות משמעותי, או שנכניס את הראש עמוק בתוך הטלית?

נכון, אנחנו לא יוצאים לרחובות ולפארקים לרדוף אחרי יהודים ב”מבצע שופר”, בשביל זה יש חב”דניקים, לא? זה הג’וב שלהם. אבל בעצם, השנה, למה שלא נהיה קצת חב”דניקים? לא צריך לרדוף אחרי אף יהודי, את כולם נפגוש במרחק תקיעה מהמניין השכונתי. הרי הכול הולך להיות כל כך אחרת בראש השנה הזה.

יכול מאוד להיות שברגע הכי קדוש של השנה, אחרי שהתוקע יזעק את הפסוק “קולי שמעת, אל תעלם אוזנך לרווחתי לשוועתי!”, במקום השקט המרטיט הזה, שנייה לפני התקיעות, יישמעו פתאום נביחות של כלב, שלא הבין מי בדיוק השתלט לו הבוקר על הגינה הציבורית ולמה הוא מחזיק קרן של אייל.

ועכשיו השאלה היא מה עושים עם הבעלים של אותו כלב שבעצם נחת עכשיו בבית הכנסת שלנו, בעיצומו של היום הקדוש, עם הסלולרי ביד. האם נכניס גם אותו למעמד, או שנגיד לעצמנו, נו, מה לעשות, ראש השנה זה חג רק של דוסים, שהשאר ימשיכו לעד לטייל עם הכלב שלהם?

6.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’