מה מקור המנהג של אכילת דבש בראש השנה: 5 דברים שלא ידעת

מהו מקורו של מנהג אכילת הדבש בראש השנה?

הגמרא מביאה סוגי מאכלים שנאכלים בראש השנה לסימן טוב. אמנם, ישנו מאכל אחד שאינו מוזכר בגמרא וכמעט כולם מקפידים שיהא על השולחן בראש השנה – הדבש.

מנהג זה הוא כבר עתיק יומין ומוזכר כבר בדברי הגאונים, וזה לשונו של רב נוטרונאי גאון: “ומה שאנו אוכלין טיסני (גרגרי שעורה) ושותים דבש, הוא כדי שתבוא השנה הבאה עלינו לטובה”.

באור זרוע (ריש הלכות ראש השנה) וכן במרדכי (ריש יומא) מביאים בהקשר למנהג אכילת הדבש את הפסוק שנאמר בעזרא: “אכלו משמנים ושתו ממתקים”.

בספר הרוקח (הלכות ראש השנה סימן רא’ – באה”ד) כתב, כי יש לכך רמז בפסוק במזמור פא בתהילים: “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו” וגו’ … ובסיום נאמר: “ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך”.

הגילוי המדעי שהמחיש את דברי חז”ל

מחקרים מאוחרים גילו שתי עובדות מפליאות:

1. לדבורה שתי קיבות. הצוף ממנו נוצר הדבש אומנם נכנס מפי הדבורה פנימה במסלול זהה למסלול בו עובר מזונה, אך אינו נכנס לקיבת העיכול אלא לקיבה מיוחדת, קיבת הדבש, שיש בה שסתום חד-כיווני המונע לחלוטין מהצוף ומהדבש הנוצר ממנו – כל סוג של מגע עם חומרים ממערכת העיכול של הדבורה. בקיבה מיוחדת זו אין מיצי עיכול כלל!

2. הדבורה הופכת את הצוף לדבש על ידי ערבובו עם אנזימים, שרובם ככולם מתפרקים לאחר שהפכו את הצוף לדבש וכמעט לא נשאר מהם זכר! (מלבד העובדה שהם אינם בגודל שהעין מסוגלת לראותם ללא כלי הגדלה, ולכן דינם כחיידקים שאין איסור באכילתם) והכמות שנותרת מהם בדבש ביחס לצוף הטהור הינה פחות מאחוז אחד! המוגדר בהלכה כבטל בשישים.

מובן מעתה מדוע מותרים אנו באכילת דבש הדבורים.

והנה, ‘למרבה הפלא’, את כל זאת כבר קיבלו חז”ל בתורה שבעל פה, בדמות המשפט הקצר והנמרץ הבא המופיע בתלמוד: “דבש דבורים, מותר. מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן” (על פי מאמרו של הגאון רבי זמיר כהן).

דווקא דבש חי, ודווקא דבש דבורים

בספר לקט יושר כתב: “דבש חי סימן טוב לאכול בר”ה, ודבש דבורים מן המובחר – כי הדבורים דמי למשפט, כי עושים נקמה לפעמים, כמו שמוכח מן הפסוקים, ומה שיוצא מהן מתוק. וסימן לדבר שאנו יוצאין ממידת הדין למדת הרחמים; ודוקא חי, סימן לחיים…”

הרמז המיוחד שיש בדבש דבורים לתשובה

טעם נוסף כתב בספר ‘יעטה מורה’ (עמ’ נז’) כי על כן נהגו לאכול דבש בריש שתא, לרמז שיש תקנה לשבים אל ה’ בלב שלם, כי כמו שהדבש מהפך את האיסור הגמור להיתר (פי’, דאיתא במתני’ בכורות ה’ ע”ב: היוצא מן הטמא – טמא. ואמרינן שם בגמ’ דף ז’ ע”ב מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כר’ יעקב, דאמר דובשא רחמנא שרייה, ע”ש) כך גם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (מתוך מאמרו של הרב אריה הכהן פלשניצקי בגיליון ‘מאורות הכשרות’ תשרי תשע”ט).

רמוז בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים

מביא המהרי”ל בשם מהר”י סגל, כי הדבר רמוז בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים:

בתורה – כתיב (שמות טו כה) “שם שם לו חק ומשפט”… וראש השנה הוא יום המשפט, וסמיך ליה “וימתקו המים”, רצה לומר: ביום המשפט יאכלו מתוקים.

בנביאים: כתיב (שמואל א’ כה’ לח’) “ויהי בעשרת הימים וימת נבל”, וכתיב בתריה: “ונבל יין ומתוקים”.

ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה. אי נמי מהכא דכתיב (שם’ ח’) “על יום טוב באנו”, וארז”ל דהוי ראש השנה, וסמיך ליה דהביאה לדוד דבילה וצימוקים שהם מיני מתיקה. בכתובים: בספר תהלים (יט’ י’-יא’) כתיב: “משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו”, וסמיך ליה “ומתוקים מדבש ונופת צופים”, משפט ר”ל יום דין דראש השנה (וכן מביא שם את הפסוקים שהביאו האו”ז והרוקח, לעיל).

• באדיבות ‘דרשו’