לומדים? שאלה שקד. רובינשטיין אמר ‘לא’. אבל היא לא פראיירית

1.

זו הייתה ישיבה שפעלה לפי כל הכללים. מיד אחרי פסח, כשחזר עולם הישיבות לתפקד, היא פתחה את שעריה ואת מרחבי הדשא שלה – לוקסוס שלא כל ישיבה זוכה לו –  כשהיא פועלת ממש ‘לפי הספר’, לשביעות רצון משרד הבריאות. הכל על פי מודל הקפסולות.

רוצה תואר יוקרתי המתאים מאד לדרך החרדית? – כך תעשו את זה!

בסיום ‘בין הזמנים’ התקבצו שוב הבחורים, כל אחד על פי הקפסולה שלו. הם אפילו ויתרו על כמה ימים מחופשתם השנתית לטובת ‘זמן אלול’. נבדקו בכניסה, נכנסו כולם שליליים, המתינו שבועיים, כשכל קפסולה לומדת במיקום שונה, ואחרי שבועיים קובצו יחד.

ואז, בחור אחד לא חש בטוב. בדיקת הקורונה שביצע יצאה חיובית.

עכשיו מה עושים? עשינו הכל, הסתובב ראש הישיבה מיואש. שוב נפזר את הבחורים לביתם? אפשר ככה לנעול את עולם הישיבות.

הוא מיהר ליצור קשר עם בית מרן הגר”ח קניבסקי. אחד מבני הבית העביר את השאלה. “לא להיבדק”, פסק הרב.

כשעל המאזניים מונח עולם התורה עם חשש שבחורים ימשיכו להסתובב בחצרות הבתים, כפי שהיה בסגר הראשון – אין ספק שצריך קצת מסירות נפש. לא בודקים. שהרי, אחרי הכול, הבחורים ממשיכים להיות סגורים בתוך הישיבה, עד אחרי יום הכיפורים.

איכשהו, ויש החושדים במנהל הגשמי של הישיבה, ההוראה של הגר”ח דלפה החוצה, פורסמה ויצרה גל ביקורת. מהצד החילוני, כמובן. לחרדי לא קשה להסביר מדוע צריך מסירות נפש להמשיך להחזיק את עולם התורה.

במדינת ישראל, יש אנשים שציפור נפש הדמוקרטית שלהם הן הפגנות, עליהן לא יוותרו בשום מחיר.

אז תנו לי יבנה וחכמיה, ביקש מרן הגר”ח.

2.

כשהמשרד הבריאות צבעו ערים באדום, מנהלי חיידרים כמו גם מנהלי ישיבות קטנות קיבלו הוראה להמשיך ללמוד תורה. אם בתחילת הגל השני היו אלו בעיקר ישיבות חסידיות, הרי שמאז ‘זמן אלול’ הצטרפו גם ישיבות ליטאיות. אחרי הכול, הקורונה לא מזדרזת לעזוב, קיצה לא ממש נראה באופק, ואי אפשר להשתיק את קול התורה לזמן כה ממושך.

וכך, בערים החרדיות השכימו ילדי חמד ובחורים כל בוקר אל יום לימודים שגרתי. האחיות בבית נכנסו לחופשה שסופה לא נראה באופק.

בישיבת בעלזא כמו בישיבת פוניבז’, בחיידר החסידי בביתר, כמו בזה הליטאי של רכסים.

3.

צריך להסתובב בריכוזים החרדיים כדי להבין עד כמה הזעם מבעבע. איש אינו יודע לאן להפנות את החיצים. האם ראש הממשלה אשם (“הוא אחראי להכל”, יש שיגידו), אולי מערכת הבריאות (“הם מסמנים אותנו, בכוונה”, נשמעים קולות), אולי ראשי הערים החרדיות כמו אלו הערביות לא יודעים לעבוד (“עובדה, גוטרמן במודיעין עילית יודע לעבוד, שאר ראשי הערים דחלילים”, שמעתי). ואולי הציבור אשם. פחות ציות לנהלים, יותר צפיפות.

גם אם אף לא אחת מהאפשרויות הללו נכונה, לכל יהודי חרדי יש משנת עולם סדורה על האשמים. מאחר והמצב כה גרוע, ברור שראשי השלטון יוצאים רע מאד, כמו גם השותפים מהמפלגות החרדיות.

חוץ מליצמן, שמיהר לפרוש בגלל הסגר, כפי שהסביר.

בתחילה, היו אלו פלגים קיצוניים שסירבו ליישם את ההנחיות. בהמשך, היו אלו חסידויות גדולות שהורו בשו-שו שאפשר לקיים מניינים כרגיל ובלי מסכות. אבל עדיין אמרנו, הרוב שומרים.

אלא שבימים האחרונים הצטרפו אליהם ציבורים שנחשבים למיינסטרים החרדי: פתאום אתה שומע על רב ליטאי בצפון, שהורה לשומעי לקחו שלא לעטות מסיכה בשעת הלימוד בכולל. ‘זה מפריע ללימוד’, אמר. הגר”ח  מורה שלא לקיים בדיקות חוזרות לתלמידי הקפסולות.

וזה הולך ומתרחב.

בעתיד, לכשתקום, אם תקום, ועדת חקירה ותצטרך להניח את האצבע על הנקודה – מן הסתם היא תקבע שההפגנות ההמוניות ב’בלפור’ היו קו השבר.

אתה לא יכול לאפשר להמונים להצטופף, חלקם בלי מסיכות, רובם ללא כל ריחוק חברתי, אבל לדרוש ממוישה מבני ברק להתפלל במרפסת רק כי עשרת המקומות שהוקצו לבית הכנסת שלו כבר תפוסים.

זה לא עובד.

“אבן יסוד של הדמוקרטיה”, הסבירו המעונבים באולפנים.

אבן יסוד? אז זהו, שגם לנו, הציבור החרדי, יש כמה אבנים, כאלו שהולכים איתנו לאורך כל הדורות. גם לנו יש ציפורי נפש, ואנחנו גם יודעים למסור עליהם את הנפש.

4.

הראשון שזיהה היה ח”כ חכם מ’דגל’, עמו שוחחתי לפני כשלושה שבועות. ביבי יתרסק בבחירות, אמר לי.

אז הסקרים ניבאו הצלחה מסחררת לגוש הימין (עדיין מנבאים הצלחה, אבל בשטח אפשר לראות את האכזבה), אבל גם חזו את הזינוק של ‘ימינה’.

הוא אפילו ניסה לומר, שיש מצב שהרבנים כבר לא יגידו ללכת עם נתניהו. היה קשה להסכים איתו, אחרי הכול, מהי האלטרנטיבה? סיבוב אחד בדוכני פלאפל, והעמך חוזר אליו מתוך בהערצה עיוורת.

אבל הוא התעקש. אפילו ליצמן כבר לא ממהר להצביע יחד עם נתניהו, יתד נאמן תוקף אותו ללא רחמים (גם את בנו, יאיר, די חריג במושגים של יומון שמרן). המצב לא פשוט.

שלושה שבועות אחרי, נראה שהסוסים כבר ברחו מהעגלה. ליצמן עזב בקול רעש גדול את משרד השיכון, עוד רבנים מורים לקהילותיהם שלא להישמע להנחיות, והמרמור בשטח גואה.

ביום ראשון לפני שבוע הייתי באלעד, אצל ישראל פרוש. שמעתי שם דברים קשים. ביום חמישי הגעתי לבני ברק, שמעתי את אותו טון מפי אברהם רובינשטיין. העסק חורק.

5.

“בכל בוקר ראש העיר מתחנן בקולו לתושבים, תלכו ותיבדקו”, סיפר פרויקטור הקורונה של בני ברק, אריק אדלר (איש הכספים של העירייה שגויס למשימה) לח”כ איילת שקד, שהגיעה לראות מקרוב עיר ‘אדומה’ ואיך אפשר לעזור.

“50 אלף שיחות הוא עושה, כל בוקר, אנחנו אין לנו הרי וואטסאפ”, המשיך ותיאר. טוב, לא צריך להיסחף. זה לא שרובינשטיין מדבר בקולו 50 אלף פעם. מדובר בהקלטה.

“אבל בינינו, מי רוצה להיבדק”, שחרר רובינשטיין את הסוד שידוע לכל ילד במגזר החרדי. אדם נבדק, יוצא חיובי – וכל המשפחה נכנסת לבידוד, כולל ראש השנה.

“המספר הגבוה כולל בחורים שלומדים אצלנו בעיר, בישיבות”, ניסה ראש העיר להסביר לאורחת מדוע הנתונים כה גבוהים. וכמובן, סופרים לנו את ראשי האב אחד אחד, ילד ילד.

“היו 200 נפטרים בשבועיים האחרונים, בבני ברק ברוך ה’ זירו. אפס”, ניסה לנגן על עוד מיתר. בתכלס, קצת קשה היה לו להסביר למה מאז תחילת פרוץ המגיפה העיר בני ברק מככבת בצמרת הערים האדומות.

“בגל הראשון הוצאנו פלקטים שחורים, שרק חרדים יכולים לעשות, הכנסנו את הציבור לתזזית”, המשיך ראש העיר לתאר באוזני שקד את הנפלאות שחולל. והיא, הייתה מנומסת, לא הקשתה ושאלה למה זה לא ממש הוריד את המספרים כלפי מטה.

“בתחילת הקורונה, עשו לנו שם, כאילו אנחנו תופסים את המיטות של תושבי רמת אביב ג'”, המשיך. גם אם לא הסכמתי עם כל מילה שאמר, לא יכולתי שלא לחוש בעצב שניבט מעיניו. בתחושה הקשה: ‘רודפים אותי, רודפים אחרי תושבי העיר שלי’.

האם מישהו ‘מחפש’ את העיר בני ברק? לא יודעת. די בכך, שתושבים חשים כך כדי לזעזע את כיסאו של נתניהו.

שקד  שואלת על החתונות, והוא, ראש העיר, מסביר על “ההבדל האנתרופולוגי” בין תושבי עירו, לבין הציבור הכללי. “אצלם, באים ב-6 בערב, שמים 400 שקל, רוקדים והולכים הביתה ב-12. אצלנו, באים הולכים, באים הולכים, בסך הכול הגיעו אלפים בערב אחד”.

זה נכון, זה מדבק, וזה אסון.

“יש קהילות שמאד מקפידות, ויש שבמוצהר, לא מקפידות”, הוא חושף בפניה את מה שידוע לכל. “לא אגיד שמות”, הוא ממהר להוסיף. כאילו שהיא לא קראה כתבות והתעדכנה.

כאילו שהיא לא יודעת. לפני כמה שבועות השתתפה בחתונה בבני ברק. איש פרסום חיתן, היא הגיעה לאחל מזל טוב, ומאז  לא מתקרבת לאירועים מסוג זה. נס שלא נדבקה שם.

ואז היא מגיעה לשאלת מיליון הדולר: לומדים אצלכם?

ראש העיר ממהר לומר, לא. אבל היא לא פראיירית. הבנות לומדות? לא. הבנים? הממ…במוסדות המוכרים לא.

אני מתערבת, לא יכולה להתאפק, ומשחררת את האמת: בהוראת גדולי ישראל הבנים ממשיכים ללמוד. ביסודי, בישיבות. היא שותקת. זו הרי לא הפעם הראשונה בה היא שומעת על ערכי התורה של הציבור החרדי. ותתפלאו, למרות שהיא אינה חרדית, שקד, שהשתתפה בוועדה שהכינה את חוק הגיוס, מבינה ומכבדת. תשאלו את כל מי שישב איתה אז בוועדה והוא יספר כמה נחמד היה לעבוד איתה וכיצד ממש רצתה לעזור.

6.

כשסיים להרצות את משנתו, יצא רובינשטיין מהחדר ואיילת נותרה להצטלם על רקע השקפים הצבעוניים שבחמ”ל הקורונה.

היא חברת כנסת באופוזיציה, אין לה היום הרבה כלים כדי לסייע לעיר, אבל עצם הביקורים, עצם שפיכת הלב מצד ראשי הערים  – מועילה. נתניהו יכול להתעלם מהכאב שבליבם, אבל לא מביקורים מתוקשרים של אנשים כמו נפתלי בנט ואיילת שקד, שסקר אחר סקר מפתיעים לטובה (או לרעה, תלוי את מי שואלים).

לא שזה עוזר הרבה. נכון לעכשיו מסומנות הערים החרדיות בצבע אדום בוהק, בצדק או שלא (רק ועדת חקירה שתוקם בתום המגיפה תוכל לענות על התהיות הללו); חסידי ברסלב ממורמרים על שלא יוכלו לנסוע ל’אומן ראש השנה’; את תפילות הימים נוראים מאפשרים לקיים במספרים קטנים; ואת מספר הנדבקים מחשבים בחישובים הכוללים את תלמידי הישיבות הממוקמות באותה עיר (למרות שהם נעולים בתוך ישיבה) או בהכפלה של מספר הנפשות בבית (משפחה נדבקה? לעיתים בבת אחת 10 חולים נוספו לרשימה, למרות שהם מבודדים בדירה אחת).

הכעס גואה, הלכו לכולנו החגים. ועוד לא ברור שסיימנו. מאד יתכן שהסגר לא יצליח למגר את המגיפה וזמן חורף יפתח עם אותם כאבים בהם נפתחו זמן קיץ וזמן אלול.

איפשהו, לפני ערב פסח, נצעד כולנו אל הקלפי, אחרי חיסון או אולי עדיין עם מסיכות על הפנים. האם מאחורי הפרגוד יגבה הציבור מחיר על תקופת הטירלול שעבר מאז חג הפורים?

ימים יגידו.