עדיין תלויים בין שמים וארץ

זלמן הכפרי בור ועם הארץ היה. כפרי בן כפרי, ידיו בצואת בקר ובכרעי תרנגולות, ומוחו הצר עסוק בחשבונות המלטות ובקיעת אפרוחים. לא היה בקי כלל בצורת אות ולא בניקודה ואת שעות היום היה מנחש לפי צילה של השמש. ולא שצורך היה לו בידיעת השעה המדויקת שהרי עם שחר היה נכנס לאורווה ולדיר ובשעת דמדומי חמה היה יוצא מלול התרנגולות חזרה לבקתתו הדלה. דומה היה לחתול אשפתות שלא בקי בחיי החומר שבחוץ. די היה לו לחזות בהמלטה מורכבת ובזה היה יוצא ידי חובת שמחת הנפש.

והנה בחוצות הכפר, כרוז מטעם המלך המכריז כי כחלק ממאמציה של הממלכה לבער את הבערות יוצבו החל מהחודש הקרוב עשרה כלי טיס המכונים ‘כדור פורח’ בכיכר הכפר המרכזית וינהגו על ידי אנשי חיל מיומנים שיעלו כל איש אשר יחפוץ לכדור, ימריאו לגובה העננים ויתבוננו במדינה הגדולה ממעוף הציפור. יביטו ממעל בבני האדם המתורבתים המסתובבים בעיר הגדולה, ואולי יתנו אל נפשם לשנות מעט מחייהם הזולים והפוחזים ויחפצו לעלות לעיר הבירה – דבר שיכריח את לימודי השפה והנהגות החיים.

ומי שחשב שהודעה משמחת זו תהפוך לשיחת היום בכפר הפרימיטיבי, טעה. בני ‘האצולה’ שבכפר לעגו לתכניותיו הנועזות של המלך והיו שאף הביעו תמיהה על מיקום שכלו של השליט, שהרי מי יחלוב את הפרות בזמן העדרם בהיותם בסיבוב השחקים המיותר להחריד. ואכן, טקס העמדת כלי הטיס שתוכנן להיערך ברוב פאר והדר התבטל מאיליו וזאת משום שאיש מבני הכפר לא טרח לכבד את המעמד בנוכחותו. איש מלבד זלמן הכפרי הפשוט.

היה זלמן חוכך רבות בדעתו האם להישמע לעצתו של המלך. ולא שחשב שאיש בער הוא, ולא שהאמין שיש ממש בטענה כי ‘טיסה בשמי הארץ’ תהפוך את עורו. אלא שנפשו של זלמן כמהה לריח אחר מלבד ריחם הנעים של גללי הבהמות וצרכי התרנגולים. ומה נעים ומה מתאים יותר מריחו המשכר של אוויר חם ודחוס המשגר אל על כדור פורח. אמר ועשה. לא דיווח לאיש על העדרו. חשש חלילה מזלזול ומניכוי משכורתו העלובה. שם פעמיו אל הרפת וממקום זה כשאיש לא צופה במעשיו, חמק עבר ופנה לכיכר הכפר המרכזית. והנה הוא שם. הוא ועשרה כדורים.

ששו בו אנשי החיל הממונים מטעם המלך וכיבדוהו רבות, את הטוב שבכדורים העמידו לרשותו ואת הטוב שבמובילים הציבו כנגדו. “עלה זלמן- עלה” דחקו בו. והוא עלה. הוא והמוביל אשר טרח והסביר לכפרי פרט אחרי פרט ממסע ההמראה ומתורת כוח האוויר החם על פני הקר. וזלמן מביט ומשים פניו כמקשיב. בלילי המילים ששמע רק הנעימו את ההמראה, וצינת הבוקר הקרה עם רוח הפרצים ממזרח השוו לטיסה שחרור ופורקן.

וכבכל הסיפורים, אף הפעם הפריעה הרוח לנדידת הכדור, והשליטה בכלי הכבד ניטלה מידיו של המוביל. התיבה בה שהו החלה להתנדנד ואיבדה משיווי משקלהּ ואילולי החיבור המסיבי שבינה לכדור הענק שעליהם הייתה נסדקת ונשברת לרסיסים. בהלת המוביל שידע היטב את הסכנה העומדת כעת לפתחם לא פסחה על זלמן שעמד עם פה פעור מחדוות הטיסה ועתה נפער פיו שנית מחרדה. ההוראה שניתנה לזלמן הייתה ברורה: “השלך כל פריט שאינו נחוץ, עלינו להוריד בדחיפות ממשקל התיבה ובכך לייצב את שיווי המשקל”. הכפרי הביט בתדהמה באיש החיל המשליך בחפזה את אוצרותיו הרבים ויקרי הערך. אך תדהמת המוביל גברה כשראה את זלמן עומד בשלוותו ומעיל הפרווה הכבד עדיין על גופו. “זרוק את המעיל!” ציווה “כל משקל מכריע”. אך זלמן כבר היה עסוק “בהשלכת” דבר אחר לחלוטין. ידיו המיומנות בהתרת חוטי לולים מסבכם, החלה כעת לשחרר במהירת קשר אחר קשר מחבלי התיבה העבים והיציבים. לתדהמת המוביל שנשמתו נעתקה ממנו הסביר זלמן כלאחר יד: “מה לך נדהם.  הדבר הכבד ביותר כאן הוא הכדור. אסיר כעת במהירות את הכדור ממסורותיו ותיבתנו תינצל”.

התרסקותם בקול רעש גדול העירה את הכפר מתרדמתו.

***

לכאורה נראה שעתה אנחנו בתקופת ה’אחרי’. אחרי שלושת השבועות הקשים ואחרי המלחמה הקשה בעזה ומחוצה לה. מטבע הדברים ומכורח הנסיבות, ימים אלו מלווים בשחרור ובפורקן, אחרי הכל – קבלות רבות קיבלנו עקב המצב הקשה ומחמת חומרת הימים. ועתה הם אינם.

אך עדיין צריך לזכור, גם אם ניתנה הרשות להוריד ולהסיר מעט, הרי שאת הכדור הגדול, שבו תלויים חיינו, עלינו לשמר מכל משמר לבל נתרסק חלילה בקול רעש גדול.