אנחנו אוהבים להיות צודקים. כל הצדק, כל האמת, כל היושר – רק אצלנו. חסרונות יש רק אצל הזולת. הוא צריך לעשות חשבון נפש. הוא צריך לתקן את דרכיו. אנחנו?! מה פתאום! אנחנו הצודקים, היפים, המושלמים.
האקדמיה לחרדים: זו הסיבה שכולם נוהרים ללמוד תואר יוקרתי מהבית
ואז אנחנו מתאספים באישון לילה לאמירת הסליחות, וכל מעטפת הצדק שכיסינו בה את עצמנו מתמוססת בבת אחת.
בראש מורכן ובליבות רוטטים אנו מצהירים: “לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים”. מתברר שאיננו צודקים כל-כך, אלא מלאי בושה וכלימה. ואולי גם איננו יפים ומושלמים כל-כך – “לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כְּדַלִים וכְרָשִׁים דפקנו דלתיך”.
הצדק באמצע
תחושת הצדק שממלאת אותנו, כבני-אדם פרטיים וכציבור, חוסמת אותנו מלהקשיב לביקורת, מלראות ליקויים, מלהבין שגם אצל הזולת יש נקודות אור ויופי.
אנחנו כל-כך צודקים, עד שבטרם הספקנו להקשיב ולהפנים הערה כלשהי, כבר מיהרנו להשיב אש ולתקוף. נשארנו צודקים, אבל לא למדנו דבר.
הרבי מליובאוויטש אמר פעם אחת לרב קהילה חדש: יבואו לפניך דיני תורה של אנשים פרטיים ושל גורמים ציבוריים. כל צד יהיה משוכנע שכל הצדק איתו, אבל עליך לדעת שנדיר מאוד המצב שהצדק כולו מצוי בידי צד אחד. בדרך כלל האמת והצדק נמצאים באמצע, ותפקיד הרב לברר מי צודק למחצה, מי לשליש ומי לרביע.
מי שרוצה באמת להתעלות ולהתקדם אינו מתעטף בגלימת הצדק, אלא שואף לקבל תוכחה וביקורת. היו מגדולי ישראל שמינו לעצמם ‘מוכיח’ – אדם שתפקידו להשמיע לאותו גדול בישראל דברי תוכחה ומוסר. הם לא ראו בכך פחיתות כבוד; להפך.
מסופר על ה’שפת אמת’ מגור שבילדותו הייתה לו קביעות ללמוד בבוקר עם סבו, בעל ‘חידושי הרי”ם’. פעם אחת למד עם חבר כל הלילה, ושכב לישון לפנות בוקר.
בעקבות זאת איחר בכמה דקות לשיעור עם סבו. הסבא הוכיח אותו על שהוא מרבה בשינה ומתעצל לקום בזמן, והוא עמד בראש מורכן והקשיב לדברי המוסר. לאחר מכן שאלו החבר, מדוע לא השיב לסבא שלמד כל הלילה. הגיב הילד: “לא רציתי להפסיד את דברי התוכחה היקרים של סבא”.
הקיסם והקורה
חז”ל אומרים שאחת הרעות הקשות של תקופת ‘עקבתא דמשיחא’ היא ש’אין תוכחה’ – אין יכולת להשמיע דברי תוכחה. מפני שכאשר האחד מעיר לחברו: “טול קיסם מבין שיניך”, הלה מייד מחזיר במתקפה: “טול קורה מבין עיניך”.
כך כולם נשארים צודקים אבל מאוד לא חכמים.
פתגם חסידי אומר שהעצה למצב הזה היא “נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד ה'”. כל עוד האחד מטיח האשמות בזולתו, יישאר זה עם הקיסם בין השיניים וזה עם הקורה בין העיניים. אבל אם נבוא בגישה של “נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ” – בואו נחפש יחד את הדרך, נכיר בעובדה שאיננו מושלמים ושלא כל הצדק בידינו – כי אז ‘ונַח קוֹרָה’; אותה קורה תנוח ותרד מלעמוד כטריז בינינו.
ימי הסליחות סודקים את שריון הצדק שלנו, וזה המפתח לתיקון, לחיבור ולשנה טובה ומתוקה.