בין בתי הכנסת לחברי הכנסת: מה קרה השבוע למגזר החרדי ונציגיו

1.

לפני שבוע ומשהו נקלעתי, לגמרי במקרה, לתפילת מנחה בבית כנסת מרכזי באזור מאוד חרדי בשכונת רמות בירושלים. מדובר בקומפלקס של כמה מניינים שמרוכזים במתחם אחד, ובכולם התפילה התקיימה מחוץ לבית הכנסת, בחום אימים, כשכל המתפללים עוטים מסכות, כמובן, ועוטים גם מגבעות וחליפות, כמובן.

האקדמיה לחרדים: זו הסיבה שכולם נוהרים ללמוד תואר יוקרתי מהבית

אחרי התפילה הראה לי בגאווה הגבאי של המניין הליטאי את השטח בחצר שהוכשר באותו בוקר על ידי טרקטור לקראת תפילות הימים הנוראים: “כאן ישבו 30 איש”, הוא הסביר, “כאן ליד הגדר עוד 20, ושמה ליד השביל עוד 15”.

הוא לא קיטר על ההחלטות וההגבלות של משרד הבריאות, אלא היה שקוע עמוק במתווה שלו עצמו – איך אפשר להכניס מקסימום אברכים באוויר הפתוח, בהתאם להוראות, לחצר הקטנה של בית הכנסת בראש השנה.

למחרת, שוב לגמרי במקרה, התפללתי בבית כנסת ליטאי. נסעתי בכביש ירושלים-ת”א, והשמש השוקעת הכניסה אותי ליישוב החרדי טלז־סטון לתפילת מנחה בבית הכנסת ‘בני הישיבות’.

הפעם התפילה התקיימה בתוך בית הכנסת, לא בחוץ, אבל הוא חולק להמון קפסולות קטנות. כל קבוצת מתפללים ישבה באזור אחר, מגודרת במחיצות ניילון גבוהות. על לוחות המודעות בכניסה לבית הכנסת היו אינספור מודעות ובהן הוראות ופסקים ואזהרות וחרמות וקונמות בעניין הקורונה.

אחת מהן תפסה את עיני כי היה בה איור כזה של ריבועים קטנים ובתוכם סימונים של וי ואיקס. “לשמירת הסדר הטוב”, נכתב שם, “יש לשבת בצורת שחמט: בספסל הראשון ישבו במקום הימני ובמקום השני משמאל. בספסל אחריו ישבו במקום השמאלי ובמקום השני מימין וכן הלאה. כמובן זכות הקדימה היא לבעלי המקומות הקבועים (אשר שמם רשום על המקומות). בני משפחה אחת יכולים לשבת אחד על יד השני”.

ואם זה לא מספיק, אז ביציאה מבית הכנסת, בארגז קרטון, היו מונחות למכירה חוברות עבות כרס: ‘אבוא ביתך – הלכות תפילה בזמן מגפה בשים לב לבעיות שהתעוררו בימינו’.

הנה רק טעימות מהתוכן: “שמירת הבריאות – כל מעשיך יהיו לשם שמיים”, “הטבע כגילוי רצון וציווי הבורא”, “חומרת החיוב לשמור על ציווי הטבע”, “מקום התפילה לכתחילה”, “תפילה ביחידות בראש השנה”, “מקום שמוקף מחיצות”, “הלכות מצויות כשמתפללים בבית”, “צירוף העשרה זה לזה כשנמצאים במקום אחד ואינם רואים אלו את אלו”, “צירוף על ידי ש”ץ העומד ברחוב מול הבניין”, “ראייה דרך מחיצת זכוכית” ועוד סוגיות הלכתיות רבות הקשורות בתפילה תחת מגבלות המגפה.

חזרתי לרכב ולכביש ירושלים-ת”א וכל הדרך חשבתי לעצמי: וואלה, הליטאים האלה לקחו קצת כבד מדי את הוראות משרד הבריאות. אין חומרה שהם מפספסים. עוד מעט יתחילו לעשר אלכוג’ל.

2.

השבוע, כשדיברו שוב ושוב בחדשות על “החרדים והערבים” כמוקדי הדבקה וסכנה למדינה, נזכרתי בשני בתי הכנסת האלה ונעלבתי בשביל המתפללים שם.

טלז־סטון אומנם ניצלה בעור שיניה מהסגר הלילי, אבל רמות עמוק בפנים. חודשים אתה מתפלל מחוץ לבית הכנסת, או יושב בתוכו במתווה שחמט בין מחיצות ניילון, מחמיר יותר מכולם בהלכות קורונה, כותב עליהן קונטרסים – ובסוף מזכירים אותך בנשימה אחת (“בחדא מחתא”, כפי שמן הסתם יאמרו בבית הכנסת ‘בני הישיבות’) עם ערבים שרוקדים באלפיהם בחתונות ומהווים סכנה למדינה. דין רכסים כדין באקה אל־גרבייה.

ואפשר להוסיף לעלבון הזה את היחס ללומדי התורה. הרי אם יש משהו שהחרדים היו בו הרבה יותר מבסדר, זה הסיפור של הישיבות: עשרות אלפי צעירים נכנסו מרצונם הטוב לבידוד ישיבתי ימים ארוכים לפני תחילת הלימודים, והם בעצם מתכוונים להמשיך אותו עד אחרי יום הכיפורים. הכול כדי שזמן אלול יתקיים כסדרו. שִׁבתי בבית ה’ חודש וחצי.

אבל מה לעשות, שאחרי כל המאמץ והתכנון וההשקעה, הן של הנהלות הישיבות והן של הבחורים, התחילו להגיע המספרים על הנדבקים, ומכאן ועד לדיבורים על הישיבות כסכנה למדינה הדרך קצרה.

ומילא דיבורים. כמה כואב לחטוף סגר. כל המדינה חוגגת חופשי חופשי, בבלפור מתכנסים אלפים, במחנה יהודה מצטופפים, בחופי הים, בקניונים, במסיבות. מדינה שלימה בכאוס, אף אחד לא נותן הוראות ברורות, אין מתווה עם חזון לעתיד, יש רק החלטה אחת: לחנוק את החרדים האלה עם הילדים הקטנים בבתים הצפופים שלהם.

כמה מעליב, כמה כואב.

3.

ואחרי כל זה, אני חושב שהתגובות של רבים מנציגי הציבור החרדי השבוע, בכנסת, ברשויות המקומיות וכמובן בתקשורת, היו לא לעניין. הם דיברו בכאב (מובן), בכעס (מובן), אבל גם בחוסר מודעות לאיך שהם נשמעים לאוזניים לא חרדיות (פחות מובן), ביהירות (לא מובן) ובכוחנות (ממש לא מובן).

אין מה לעשות. יחסי החרדים עם יתר אזרחי ישראל הם מורכבים, כבר דורות. מימי בן גוריון ועד ימי עפר שלח (לא, אני ממש לא חושב שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. אני סתם אומר לעצמי פעם בכמה דקות את צמד המילים ‘עפר שלח’ כדי להיזכר שהשבוע היו גם חדשות טובות).

בן תורה שיושב למעלה מחודש בישיבה ולומד תורה ראוי בעיניי להערכה ואפילו להערצה. גם בימים שחיילי צה”ל נלחמים בחירוף נפש בשדה הקרב, יש תפקיד קריטי במערך הכוחות לאדם שמול הסטנדר. ובטח בימי מגפה כאלה, שבהם אנחנו כה זקוקים לסיוע משמיים.

אבל מה לעשות שרוב החברה בישראל, למרבה הצער, לא בדיוק מבינה את חשיבות לימוד התורה. עדיין לא מבינה. זאת לא סיבה חלילה שמי שתורתו אומנותו יסגור את הגמרא ויתגייס לצבא. זאת גם לא סיבה שאזרחי המדינה החרדים לא יזכו לזכויות המגיעות להם, ככל אזרח אחר. אבל זאת בהחלט סיבה שנבחרי הציבור החרדים יבינו שהם לא יכולים להתנהג בכוחנות וביהירות.

כן, ח”כים יקרים וראשי ערים, תורידו את האף. אל תיסחפו אחרי חרדֵי־טוויטר צעירים שמאיצים בכם “לא להיות פראיירים” ו”להיכנס בגמזו השונא חרדים הזה”.

גמזו לא שונא חרדים. אני לא מכיר אותו, אבל אני מכיר את ההתבטאויות שלו, והן לא אנטי־חרדיות. נכון, הוא עשה טעות קשה עם המכתב ההוא לנשיא אוקראינה, ועוד קודם לכן הוא טעה בדרך המזלזלת שבה הסביר למה הוא מתנגד – ובצדק! – לנסיעה השנה לאומן. הוא היה צריך להיזהר מלפגוע דבר שכל כך יקר וקדוש לכל כך הרבה יהודים (אגב, רובם כלל לא חרדים).

אבל גם הטעויות שלו לא צריכות להפוך אותו לאויב הציבור החרדי. למה? כי הוא לא אויב הציבור החרדי. זה בסדר, יש לחרדים מספיק אויבים אמיתיים בציבוריות הישראלית. אין צורך לחפש חדשים.

4.

ופה אנחנו מגיעים לנקודת החולשה השנייה של המגזר החרדי, שבעטיה נציגיו בפוליטיקה אמורים קצת להוריד את הראש בימים מורכבים אלה ולא להפך. והנקודה היא: המספרים. כן, למרות הזהירות היתרה של רבים מהחרדים, בסופו של דבר המגפה מכה בהם בכמויות גדולות, פי כמה מכל מגזר אחר בחברה הישראלית.

למה? קודם כול בגלל הברכה הגדולה של צורת החיים החרדית, שהפכה פתאום למקדם סכנה: גודל המשפחה, גודל השבט, הקהילה, החסידות, הישיבה. ברוך ה’. בלי עין הרע. החרדים חיים בקבוצות ענק.

עכשיו, נגיד שמפגין נדבק בהפגנה המקוממת בבלפור. נו, אז הוא חוזר הביתה לתל אביב, את מי הוא ידביק? את זה שישב איתו מחר בקפה השכונתי הקטן? והוא, את מי ידביק? את השותף שלו לדירה? לעומתו, חרדי שנדבק ומגיע הביתה הוא פצצה מתקתקת שיכולה לייצר גלי הדף שיגיעו למאות אנשים כבר במעגל הראשון.

ויש עוד סיבה למספרים הגבוהים. פתחתי את הטור הזה במגה־חומרות של הליטאים בימי הקורונה. אבל במגזר החרדי יש גם חסידים. אין לי מושג איך המחלוקת ההיסטורית בין תלמידי הבעש”ט ותלמידי הגר”א קשורה לעטיית מסכה ולהקפדה על ריחוק חברתי, אבל עובדה היא שבמגזר החסידי פחות מקפידים.

רגע, הבהרה חשובה: יש חסידויות כמו גור הענקית וצאנז וקרלין-סטולין ובויאן ועוד חצרות ששומרות מאוד. אבל ישנן גם אלה שלא. איך אני יודע? הלכתי לבדוק בשטיבלים ובבתי המדרש? לא. אין צורך להסתכן.

פשוט מאוד, בכל יום חמישי אני פותח את השבועונים החרדיים ומסתכל על קולאז’ התמונות מהאירועים בעולם החרדי. שלוש וחצי דקות של שוקי לרר – ואני יודע היטב מי שומר מאוד, מי ככה ככה, ומי מתנהג בחוסר אחריות. ואני אומר לכם בצער רב, בבושה: יש שם תמונות שאמורות לגרום לציבור החרדי הסובל להפנות את האש גם פנימה ולא רק החוצה.

קשה לכם בסגר הלילי בביתר עילית? לבי עליכם. אבל לפני שאתם מאשימים את הממשלה בעידוד אנטישמיות וסטיגמות שליליות על מגזר יקר ונפלא, האשימו את אלה מתוך העיר שלכם שמסכנים את החיים שלכם ועל הדרך גם את שמכם הטוב.

5.

אז ח”כים חרדים נכבדים, יש לציבור היקר שאתם מייצגים במסירות מספיק נושאים עקרוניים להיאבק עליהם. יש ועוד יהיו. עזבו את הקורונה. היא דווקא הזדמנות היסטורית נדירה לאחדות אמיתית בין כל חלקי העם. הרי בסופו של דבר, למרות כל הביקורת הנכונה על התנהלות הממשלה, כולנו ביחד נאבקים פה בנגיף הזה, שלא מבדיל בין מגזרים.

אז למה להדגיש את השונה, את המקטב? למה לא להיות טיפה ממלכתיים בזמן משבר לאומי כה גדול?

ואתם יודעים מה? בשביל החרדים יש כאן ממש מומנטום היסטורי. אפילו הזדמנות להוביל. אנחנו לא במלחמת יום כיפור או במלחמת לבנון (ברוך ה’). גם לא במבצע אנטבה. אנחנו בחזית אזרחית, שבה יש לחרדים יתרון בולט ויכולת להוביל, עם ארגוני החסד, עם רוח הנתינה והערבות ההדדית, עם עשרות אלפי המתנדבים. רבים וטובים מהחרדים אכן נמצאים בחזית הזאת, אבל לא בפרונט.

בתקשורת שומעים את הקולות שמדברים בחריפות על כמה שונאים אותנו החרדים, אבל אנחנו עוד נראה לגמזו האנטישמי הזה. הכול לטובה, חוץ מגמזו. חבל. אתם לא נשמעים טוב. אל תתקפו את גמזו, תראו לו ולכולם מה החברה החרדית יודעת לעשות כשהיא רוצה. היו אתם הפרויקטורים של הקורונה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’