על קהילת ‘אש קודש’ בניו יורק, ועל הדואט החדש של אהרן רזאל ובנאי

1.

כמה משמח לראות שההופעות חוזרות אט-אט לחיינו. ענף המוזיקה וההפקות ספג את המכה הקשה ביותר בתקופת הקורונה. השוק הזה פשוט שוּתק לגמרי, תרתי משמע, למשך חודשים ארוכים.

רוצה תואר יוקרתי המתאים מאד לדרך החרדית? – כך תעשו את זה!

אנשי תעשיית המוזיקה, שדיברו ואף הפגינו ברחובות – לפני שהמחאה נחטפה להם על ידי המיצגים הדוחים בבלפור – הזכירו שני טיעונים. הראשון: יש לנו מתווה. אנחנו יודעים להתארגן ככה שיהיה אפשר לחזור ולהופיע בלי שום חשש. אז אל תשאירו אותנו מובטלים בבית. הטיעון השני לא דיבר על הצד של אנשי הבמה והפרנסה שלהם, אלא על הצד של הקהל.

חייבים להבין את הצורך הקיומי שלו במוזיקה. מוזיקה היא לא מותרות. היא הנשמה שלנו. אי אפשר לוותר עליה. חייבים למצוא פתרון.

אני מסכים מאוד עם הטיעון הראשון. ויתרנו על דברים מאוד חשובים וחיוניים בחיינו, בגלל חשש אמיתי מאי-שמירה על המגבלות והדבקה, אבל כשמדובר בתחום ההופעות, הרי גם בעידן שלפני הקורונה המומחיות של אנשי ההפקות הייתה לייצר אירועי תרבות תחת מגבלות. גם להופעה הכי המונית, נגיד בפארק הירקון בתל אביב – שוב, בטרם פרצה הקורונה – יש את המגבלות שלה: מספר הכרטיסים, סידור המקומות וסימונם, תכנון המתחמים השונים, כאן יושבים, כאן עומדים, כאן הבמה, כאן מאחורי הקלעים, כאן החניה, כאן מתחמי האוכל, כאן הקופות, כאן יציאת החירום.

אלא מה? עכשיו המספרים השתנו. אוקי, אז במקום 270 איש בזאפה אתם אומרים 100 איש? בסדר. נמכור 100 כרטיסים. ובמקום לשבת סביב שולחנות צפופים, להסתדר במקומות רחוקים זה מזה? אין בעיה. נוציא את השולחנות. ואם צריך תגבור בסדרנים, כדי לאכוף את הסדר, אז גם נוסיף סדרנים. עלינו. זה מה שאנחנו יודעים לעשות וזה מה שאנחנו עושים כל החיים. אז למה לשבור את מטה לחמם של עשרות אלפי אנשים? צודקים.

הטיעון השני מדבר, כאמור, על התפקיד החשוב שממלאת המוזיקה בחיי אומה. אי אפשר לוותר עליה. צריך לעשות הכול כדי שהיא תמשיך, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

ובכן, גם עם הטיעון הזה אני מסכים. מאוד אפילו. מוזיקה היא דבר גדול, מכונן, משפיע. השאלה רק: איזו מוזיקה? ולאיזה כיוון היא משפיעה? אי אפשר לקדש אוטומטית את המילה “תרבות”.

מעניין שהאזכור הקדום ביותר שלה נמצא בספר דברים, והוא בכלל בהקשר שלילי: “והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה’ אל ישראל”, אומר משה רבנו לעם ישראל בנאומו האחרון. כי יש תרבות ויש תרבות. יש תרבות שלוקחת את הנפש למקומות טובים ויש תרבות שהחל”ת יפה לה.

2.

את הביטוי “משורר התשובה” שטבע הרב קוק, הכרתי כבר לפני שנים. ידעתי שהרב זצ”ל כתב משהו על כך שהוא מחכה לאומן שיביא את בשורת התשובה לעם, אבל טרם יצא לי לעיין במקור. במשך תקופה ארוכה אמרתי לעצמי שאסור להסתפק רק בצמד המילים הקסום “משורר התשובה”, וראוי לפתוח את הספר בפנים וללמוד אותו כמו שצריך.

אבל זה עדיין לא קרה.

והנה, דווקא בנכר זכיתי להתעמק ברעיון הזה של הרב קוק. בשכונה היוקרתית וודמיר שבניו יורק שוכן בית כנסת גדול שנקרא ‘אש קודש’. המיקום הגיאוגרפי שלו הוא הכי אמריקני־חומרני, וגם אוכלוסיית המתפללים מגיעה ממחוזות של בורגנות אמריקנית: עורכי דין, אנשי עסקים, רופאים, חלקם לא מרקע דתי בכלל.

אבל האישיות המיוחדת של רב הקהילה, הרב משה וינברגר, הצליחה להביא לשם רוח גדולה של חסידות, של תשובה, של רוממות. אתה נכנס בליל שבת לבית הכנסת הזה ומיד מבין שפה זה משהו מיוחד. הריקודים, התפילה, הדבקות, הדיבורים של הרב וינברגר. רוח אחרת בלב כל הקטשופ האמריקני. התפילה שם הזכירה לי קבלת שבת בצפת (אפשר רק לדמיין איך תיראה הקהילה הזאת ביום שהיא תזכה לעשות עלייה – אש קודש בארץ הקודש!).

מעת לעת עורכים שם מסיבות מלווה מלכה, וזאת חוויה בפני עצמה. זה קורה סביב שבתות מיוחדות בשנה, חגים או ימי זיכרון חשובים, כמו למשל היארצייט של בעל ה’אש קודש’, רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה הי”ד שהקהילה נושאת את שמו.

ובכן, בשנה שעברה הייתה לי הזכות להשתתף במלווה מלכה כזה. הרב וינברגר יושב בראש השולחן, מסביבו מאות אמריקנים בגילאים שונים. גם בעלי בתים מכובדים וגם צעירים. האורות כבים, הנרות מודלקים – וממריאים.

מהרגע הזה והלאה איש, אולי חוץ ממני, לא פקח את העיניים. במשך שעות ארוכות הם שרו בדבקות. ומה היה השיר הראשון שפתח את המעמד? להפתעתי, כל הקהילה שרה במבטא אמריקני כבד שיר בעברית שאת מילותיו לא הכרתי. בעצם, את שתי המילים הראשונות הכרתי. זה הולך ככה:

“משורר התשובה, הנולדת?

הנולדת כבר, הנולדת כבר?

ואם בשחקים עודנה צרורה שמה נשמתך,

בצרור החיים”.

זה הבית הראשון, ואז כולם יחד, בכוונה עצומה, מגיעים אל הפזמון שחוזר שוב ושוב:

“מהרה רדה ועורר כינורך!

מהרה רדה ועורר כינורך!

ישמעו כל דכאי לב

יאזינו כל ערלי רוח

להמיית נבליך

ושבו וחיו!”.

מה פשר השיר הזה שהאמריקנים האלה שרים פה בהתרגשות כזאת?

הסבירו לי: לפני כשלוש שנים מלאו לרב וינברגר שישים, ואנשי קהילתו חשבו על מתנה ייחודית לרגל המאורע שתשמח אותו. אז הם פנו לידידם הטוב מהארץ, המוזיקאי הרב שלמה כ”ץ, שילחין את המילים האלה, המילים הראשונות שרבם למד מתורת הרב קוק, וכל כך קרובות לליבו.

ומאז הם שרים את המתנה.

3.

טוב, אז אם אני מכיר את המילים המלאות של “משורר התשובה” ואפילו יודע אותן בעל פה (כל כך הרבה פעמים הם שרו אותן שם, המילים נכנסו טוב טוב לראש וללב), אולי הגיע הזמן להתעמק בהן יותר?

בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהשירה הסתיימה והאורות נדלקו, הקשתי את המילים בגוגל, והגעתי לקטע משיעור שנתן על השורה הזאת של הרב קוק הרב יורם צהר מאולפנת כפר פינס.

“מיהו משורר התשובה? מה החידוש שעולה בשיר?”, שואל הרב צהר, ועונה: “החידוש הגדול הוא עניין השירה בתשובה. הנקודה שהתשובה היא שיר שצריך לכתוב, ולא משהו נוקשה, אפור. התשובה, שלא כמו בדרך כלל, מוצגת כאן כדבר נעים ורך. נעים, כמו דברי תורה שנאמרים בנועם, בדרך לבבית נעימה וחמה. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

“הרב קוק מחכה שיגיע כבר הגואל שיוביל את העם אל התורה בדרך נעימה וטובה, במעשים טובים ורכים. השופר, הכלי שמתחבר אצלנו לתשובה, בא לעורר ולזעזע את האדם שיחזור בתשובה ויתקן את דרכיו, אבל הרב קוק מחדש ואומר שהשופר, שעשוי מקרן איל נוקשה, עתיד בימי המשיח להתחלף בנבל וכינור, שמפיקים צלילים עדינים ורכים. צלילים של רוגע ולא של איום וזעזוע”.

וכאן הוא עובר לצטט מדברי הרב קוק בפתיחה שלו לספר ‘אורות התשובה’, שם הוא מצר על כך שעולם התרבות לא עוסק בתשובה: “הרבה כתוב בתורה, בנביאים ובדברי חכמים על אודותה, ולדורנו עדיין הדברים סתומים וצריכים בירור”, כתב הרב קוק. “הספרות, המשוטטת בכל הזוויות שיש שם שירה וחיים, לא חדרה כלל לתוך אוצר החיים הנפלא הזה, אוצר התשובה. באמת, לא התחילה כלל להתעניין בו, לדעת את תכונתו וערכו, אפילו מצידו הפיוטי, שהוא מלבב לאין חקר, וקל וחומר שלא נקפה אצבע עדיין על דבר צידו המעשי, בייחוד במה שנוגע למצבי החיים החדשים שלנו”.

והרב צהר מסיים את ההסבר שלו: “הרב קוק מתחנן שיקום המשורר שיעז ויתחבר אל הציבור דרך שיריו על התשובה. הוא מדגיש שזוהי הדרך להחזיר את הקהל לדרך הישר, על ידי השירה. שירה שתעסוק בקודש ובתשובה. הוא אומר שצריך יותר מתמיד סופרים שיתקדשו ויחליפו את תרבות הספרות הזרה שמרעילה אותנו כל כך. אומנות שנכתבת בידי אומן לא מוסרי, סופה שלא תהיה מוסרית.

“אדם לא מוסרי מניב אומנות לא מוסרית, מקצבים לא מוסריים שמביאים את הנשמה לקלקול ולטשטוש מוסרי. על כן חייבת לבוא, לעלות, לצמוח ולפרוח שירה של תשובה, שתסחוף ותוביל את העם לתשובה. יש לגדל דור של יוצרים: אומנים, סופרים ומשוררים שעוסקים בצדדים היותר מקודשים בשירתם. יצירה מתוך קודש ולא מתוך חוסר מוסריות ופורקן”.

4.

למה נזכרתי פתאום השבוע במלווה מלכה ההוא בניו יורק שגרם לי להבין ולהתעמק בכמיהתו הגדולה של הרב קוק למשורר התשובה? בגלל שבימים אלוליים אלה, החזון הזה התקדם עוד שלב. או אם להיות קוקניקים: עלה עוד קומה.

שניים מהבולטים שבמשוררי התשובה, אהרן רזאל ואביתר בנאי, חברו יחד כדי לבצע את השיר “אני אחר”, למילותיו של הרמב”ם בהלכות תשובה: “מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני ה’ בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח”.

רזאל ובנאי, שניהם בני עליה, הלומדים יחד במדרשת ‘זיו’ לחוזרים בתשובה בירושלים. רק גאון מוזיקלי (וגאון בכלל. כפי שנוכח לראות כל מי שקרא השנה את הספר החדש שלו ‘החיים כניגון’) כאהרן רזאל יכול לגשת אל הטקסט הנוקב, התובעני של הרמב”ם ולהפוך אותו לשיר רומנטי. רק חוזר בתשובה כאביתר בנאי – “חוזר בתשובה” בלשון הווה, הוא כל הזמן עוסק בחזרה, בחיפוש ובתיקון – יכול לשיר ככה את לשונו הזהב של הרמב”ם, שמתאר את בעל התשובה הצועק תמיד לפני ה’ “אני אחר! אני אחר!” ולהרטיט את הלב.

בנאי לא שר פה סתם איזה להיט. הוא שר פה את החיים שלו. עליו כתב הרמב”ם מה שכתב.

5.

שמעתי השבוע את השיר הזה שוב ושוב, עם המוזיקה העכשווית והנפלאה של נאור כרמי, מעבד התשובה, ולא יכולתי שלא לחשוב על הרב קוק. הרי בדור שלו, לא רק שלא היו משוררי תשובה, אלא שכל המשוררים והסופרים הגדולים ו”הנכונים” היו אנשים שיצאו מתוך בית המדרש אל עולם של כפירה ופריקת עול. והרב קוק, שמכיר אותם ואת יצירתם ויודע את השפעתם, ורואה לאן הדור הולך, מבין את הצורך בתרבות אחרת לגמרי.

הוא זועק, מתחנן, “משורר התשובה, הנולדת כבר?”. הוא לא יכול לחכות עוד. הוא ממש מאיץ בו שיגיע כבר לעולם הזה, שיתגלה ויעורר אותו עם כינורו. והוא בטוח שברגע שזה יקרה, גם האנשים עם הלב הכי ערל ישמעו את המיית הצלילים המתוקים האלה, ושבו וחיו.

לקח קצת זמן. עברו למעלה מ־85 שנה, אבל הנה אנחנו זוכים למה שהרב קוק רק חלם עליו. לחיות בדור התחייה, דור שבו נולדים עוד ועוד משוררי תשובה מופלאים, שכותבים ושרים – וחיים! – את שירת התשובה.

האם נדע להקשיב להמיית הניגון שלהם?

•  הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’