טור I איך קרה שביתר עלית ורכסים החרדיות הפכו לפתע לערים אדומות

1.

19:30 בערב. האבא חוזר מהכולל. הילדים, כבר במיטות. בן ה-3 נרגש כולו, מחר הוא קם לגן הילדים, גננת חדשה. אחר הצהריים, כששיחק בחצר הבית (לגינה קצת מסוכן ללכת בימים אלו של קורונה), הוא לא הפסיק לספר מה שמה. רחל.

ואז, נכנס אבא הביתה, בידו תיק קטן. הוא הגיש לילד. “הבטחתי לך, קניתי לך”, אמר.

הייתם צריכים לראות את החיוך על פניו של הילד, את האושר כשאחז את התיק ‘שלו’ ביד. הוא נרדם איתו, ועם החיוך.

בשעה 12 בלילה צלצל הטלפון. עיר חרדית, אבא אברך, טלפון כשר, רדיו אין בבית – אין שום דרך לדעת את הנייעס מלבד הודעות מהעירייה בטלפון או שיחה מבן משפחה דואג.

“עיר אדומה, אין לימודים מחר”, הוא שמע, והביט בילד הישן. מחר בבוקר הוא יצטרך לבשר לו, שבסוף יש עוד יום של חופש.

הייתי שם אתמול. ודמותו של הזאטוט עם הקוקו (רק בעוד שבוע החלאקה) עדיין עומדת לנגד עיני. יחד עם השאלות.

וכי לא יכלו להודיע על כל הטוב הזה יממה קודם, לכל הפחות? ובכלל, איך הפכו ערים צהובות/כתומות לאדומות בין לילה?

2.

זעמתי, כמו (רוב) עם ישראל בערים האדומות.

אז הלכתי לברר, שוחחתי עם גורמים במשרד הבריאות, הנה מה שגיליתי.

“היו מודלים שונים למדידת הצבעים של כל עיר. לפני כשבוע החליט פרויקטור הקורונה פרופ’ רוני גמזו על מודל חדש – מודל הרמזור. לפי התוכנית החדשה שלו, האחריות עוברת לידיים של ראשי הערים, הצבעים השונים יזרזו כל ראש עיר לביצוע פעולות, כדי לנקות את עירו מנגיף הקורונה – עצם התחרות תדרבן ראשי ערים לפעילות מאומצת”.

ה’עונשים’ שיוטלו על כל עיר אדומה ידרבנו ראשי ערים לעשות הכל, אבל ממש הכל, כדי להפוך אותה חזרה לכתומה, ואז לצהובה וירוקה.

לא עונשים, מקפידים בני שיחי להדגיש. זה לא עונש, זה פרס – זו שמירה על חיי התושבים.

אבל עזבו אתכם מטרמינולוגיה, בואו נגיד את האמת: מדובר בקנסות. כמו ה-500 שקל שאתה מקבל אם לא עטית מסיכה, 5000 אם לא שמרת על בידוד – יש עונשים לעיר כולה. הפכת לאדומה, הילדים שלך יישארו בבית, ההורים יכעסו, אתה ראש העיר תתאמץ קצת יותר.

ההיגיון פשוט: לא יתכן שעיר ירוקה ונקייה תשלם מחירים על הקורונה ‘שלא באשמתה’. בעיר כזו יוכלו יותר לצאת לפארקים, ללכת למקומות בילוי, להתקהל, וגם ללכת לבתי הספר. כמה שפחות מגבלות. ברגע שזה ישתנה והעיר תהפוך לצבע אחר, היא ‘תשלם את עונשה’.

וכך יצא, שערים כמו בני ברק, רק לדוגמה, כאלו שכיכבו בטבלת האדומות מאז פרוץ הקורונה בהתמדה ‘מרשימה’, ירדו לדרגה כתומה. “זה לא אומר שאין שם תחלואה גבוהה. כתום זה צבע ‘לא טוב’, זה אומר שיש בעיר תחלואה איומה ונוראה, אבל – אין התפרצות. הגרף יציב. סטטי. סטטי לכיוון לא טוב, לכיוון של תחלואה, אבל ניתן לשלוט בו כי אין עלייה דרמטית של היממות האחרונות. יש חולי קבוע, שלא יורד, אבל גם לא עולה באופן מפחיד”.

כמו שעלה דראסטית ברכסים, בביתר עילית, בעוד הרבה ערים ערביות.

3.

למה באישון לילה? אני מטיחה בגורם העומד מולי.

יש לכם מושג איזה זעם עוררתם עליכם בציבור החרדי? – אני ממשיכה להקשות, ונזכרת בעשרות הטלפונים שקיבלתי אמש, מאוחר בלילה, כמו גם במרד שקולותיו עלו בבירור מקריאת ההודעות בקבוצות הווטסאפ.

הגורם ממשרד הבריאות מגלה הבנה, הם לא חיים בחלל, הם מודעים למצב, אבל גם להם אין שליטה על כל מה שקורה.

“גמזו הביא את תוכניתו כבר בשבוע שעבר, הממשלה הייתה אמורה להחליט עליה ביום חמישי, זה נדחה ונדחה. אם היו מחליטים עליה ביום ראשון, זה עדיין היה בזמן סביר. אבל מתי קיבלו את התוכנית? רק אתמול. גמזו אשם בזה?”

אם אני מבינה נכון את הכיוון, הם נוטים להאשים את הממשלה. את מי בממשלה? תלוי את מי שואלים. נתניהו יגיד, שהממשלה הלא יציבה בראשה הוא עומד היא שגורמת להתנהלות הנוכחית, בכחול לבן יאשימו אותו (עסוק מדי בענייניו האישיים, באיחוד האמירויות – פחות מדי בקורונה), ויש מי שיאמרו: “בגל הראשון הייתה פה ממשלת מעבר, הייתה משילות אחידה, מסיבת עיתונאים בלילה ואופס – החלטות נקבעו. בגל השני יש כנסת, יש ועדות, כל אחד יכול להפוך החלטות, ההחלטות מתמסמסות, מתמהמהות – וכך קיבלנו הכרזה על ביטול לימודים באישון לילה”.

4.

מה, בעצם, ההבדל בין עיר שמצליחה להינצל מ’עונשים’ לערים שנענשות בחומרה? להערכתי, שיתוף הפעולה של ראש העיר עם גורמי הבריאות.

ראש עיריית מודיעין עילית, יעקב גוטרמן, רק לדוגמה, דאג מתחילת פרוץ הקורונה ליצור שיתוף פעולה מרשים עם משרד הבריאות.

אולי קצת בהגזמה, אבל משהו בכיוון של כל בוקר שיחה לפקיד במשרד הבריאות, נו, מה עלי לבצע היום? מה אתם מציעים? סגנון של איך מעשרים את התבן, שאלות ושאלות, הראה רצון להשתפר, להתייעל, התייעץ, סיפר, שיתף – התוצאה: במשרד הבריאות נתנו בו אימון ומלכתחילה, גם כשהעיר הייתה אדומה, גם כשאיימו עליה בסגר – בפועל, היא נחלצה ממנו בשן ועין. רק משום שראש העיר שלה פיקח וידע איך להתנהל.

גם דן כהן, ראש עירית רכסים, לא יצא נגד גורמי משרד הבריאות כשהודיעו לו לפני מספר שבועות שהעיר שלו אדומה. הוא בלע בשקט את ‘העלבון’, ביצע פעולות מרשימות, והצליח לחלץ אותה אל הצבע הצהוב, במגמת ירידה. ואז הגיע החישוב מחדש של מודל הרמזור, וריסק אותה לעבר האדום.

אתמול בלילה, כשתושבי עירו סערו על הפיכתם לאדומה, הוא בלע את כל זה בשקט, הוציא הודעה לפיה מוסדות הלימוד ייסגרו, ושיתף פעולה. ההערכה שלי, תוך ימים ספורים הוא מוציא את רכסים ממפת האדומות. בהדרגה, אבל על בטוח.

אין דרך אחרת. אתה יכול לרתוח על המדינה, על הפרויקטור – בסופו של יום גמזו מחליט. ואם לא תשכיל לשתף פעולה עם מודל הרמזור שלו – רק תפסיד.

האלטרנטיבה, צריך להזכיר, גרועה יותר. היא כוללת סגר, הפסדים כלכליים לבעלי חנויות (חלקם אברכים שנשותיהם מנהלות את החנות), למדינה כולה; סגירת בתי כנסת בימים הנוראים; איסור להתארח ועריכת סעודות החג במשפחה גרעינית בלבד, כמו בליל הסדר.

אם אתם לא רוצים את כל הרע הזה, אין לכם ברירה אלא לשתף פעולה עם המודל הנוכחי של גמזו.

אלא אם כן אתם מבעלי האסכולה לפיה “אין קורונה” ו”זו אגדה”. במקרה הזה, אין הרבה איך לשכנע אתכם. כלומר יש. יש דרך, ששכנעה את תושבי קראון הייטס. אבל היא מפחידה מדי, אף אחד לא רוצה לעבור בה. ארונות מתים ועשרות אם לא מאות הרוגים מהציבור החרדי. בקראון הייטס זה עשה את העבודה, שם הוציאו הרבנים איסור להגיע אליהם בחגים. סביר להניח, שזה לא היה קורה אילולי ארונות המתים.

אבל אתם ואנחנו לא רוצים להגיע לקו השבר הזה. אז עם כל הצער והדמעות למראה הילדים היושבים היום הזה בבית, זה עדיף על פני השתתפות בהלוויות יקיריכם, חלילה וחס.