“עין לא נשארה יבשה”: כך התנהל ה’טיש’ הראשון של הרבי מסאדיגורה

בשעה אחת וחצי לפנות בוקר האוהל רתח. נטיפי לחות בקעו מצינורות המיזוג הענקיים שהוצבו למעלה מבעוד מועד, והמטירו טללים על ראשם של האלפים. הם מצידם כלל לא הבחינו, לא הרגישו.

מבטם היה נעוץ בדמות הנערית שישבה בשולחן המזרח, ראשה מוטה כלפי מטה, ועיניה סגורות למחצה. הקהל עמד לבכות: “אוי ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך – – אוי ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך”.

משני צדי השולחן ישבו אחיו של הרבי, שומרים על מרחק מכבד.

פניו של הרבי הצעיר בן העשרים וארבע לבשו להבים. סומק עלה בלחייו, והעניבה השחורה החדשה שחנט, כיאה לאדמו”רי בית רוז’ין, דמתה עכשיו לעוגן שנעץ רב חובל בקרקע, כשהוא אינו מתכוון להפליג. לומר לך, מפה לא נזוז, עד שיהיו רחמיך מתגוללים.

השולחן הטהור, הטיש, החל שעתיים וחצי קודם לכן בהתרגשות וסקרנות גדולה: כיצד ינהל הרבי החדש את הטיש? האם ישכיל האברך הצעיר לנווט את שולחנו כמנהגם של מאורי החסידות מזה מאות שנים.

האלפים נדחקו החל מהשעה עשר בלילה אל תוך האוהל הגדול שנבנה סמוך לחצר הקודש סאדיגורה שבשיכון ה’.

השכונה השקטה, היוקרתית, זו של לב לבייב ואחרים, המתה עכשיו קהל חסידי תוסס. הם נהרו מכל הרחובות, התנקזו כמו נחל גועש אל החצר הגדולה, שם עתיד היה להתחיל האירוע המרגש של השנה.

‏ההיסטוריה לחשה בסיפור שעה שהרבי נכנס לאולם אחרי דקות ארוכות של ציפייה. בזריזות הוא פנה אך שולחנו, חומק מקהל המשמשים שניצב הכן לסייע לו. לרגע לא העיף מבט אל הפרענצ’עס הדחוסים, רק העמיק בסידור שלפניו. דקה של דממה פילחה את הלבבות. פתאום נשמע קולו עולה מן המזרח:‏

“שלום עליכם מלאכי השלום” ואחר כך “אשת חיל”, בניגון רוז’ינאי מאופק. קול שונה כל כך מקולם של האדמו”רים המבוגרים בשנים, קול דומה כל כך.

הבטתי סביבי, עין לא נשארה יבשה. המהפך שהחל בו סבו, בעל העקבי אבירים, והמשיך בן אביו בעל האבירי ים, הושלם כאשר הרבי קרא בקול:

“יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם”

רק אחרי שבצע על הלחם, פרס גם את החלות הקטנות כמנהגם של אדמו”רים, הרים פעם ראשונה את עיניו וראה את הקהל העצום שהקיף אותו באהבה גדולה משלוש רוחות האולם.

‏החסידים פרצו בשירה אדירה שטרם ידע שיכון ה’. תושבי השכונה הסמוכה, רמת אהרן, סיפרו לי למחרת, שהדי השמחה נשמעו עד אליהם, הנעימו את שנתם.

והיושבים באוהל, האלפים במספרם, היחידים כל כך בליבם, הם לא הצליחו לכלוא את ‏רגשותיהם המתערבבים כמו כוס יין מבעבע, והרימו את הגופים טפח מעל הקרקע או הפרענצ’עס, וחזרו וזרקו כלפי מטה, ושוב מעלה, עד שלא ידע איש או אישה, תינוק או תינוקת, מרחוב גוטמכר ועד רונהיים וריינס, רבי חדש יש להם, הנה הוא עומד וגם ניצב, בשלווה שלא מעלמא הדין.

מזל טוב חסידים, מזל טוב.