כמו נאשם על ספסל הנאשמים ישבתי שם בחדר לאורחים בעייתיים באזור ביקורת הגבולות של שדה התעופה שרמטייבו שבמוסקבה.
היה זה ביום רביעי האחרון, בשעה 7 בבוקר. לא הייתי לבד שם, בני נתן שיחי' היה עימי.
היינו בדרכנו לישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש. נתן אמור היה להתחיל את דרכו בישיבה הקדושה ולקיים בעצמו את מאמר המשנה: 'הוי גולה למקום תורה'.
כמו שוויצרים טובים בדקנו הכל קודם. עברנו על כל ההוראות והתקנות, דיברנו טלפונית עם אנשי השגרירות הרוסית בשוויץ, בדקנו מולם את כל הפרטים ורק אז יצאנו לדרך הארוכה.
הדרך ארוכה כיון שבימים טרופים אלו אין טיסות ישירות משוויץ לרוסיה. טסנו דרך טורקיה, חצי לילה בילינו בשדה התעופה של אנטליה ולבסוף הגענו לרוסיה.
הפקיד הרוסי היה נחמד. דיבר אנגלית רצוצה, אבל חייך לא מעט.
'ביג פרובלם' הוא אמר. איפשהו נמצאה בעיה שמונעת מאתנו לעבור את הגבול.
ניסיתי לדבר, לחייך, לבקש, אפילו גייסתי את כל הייחוס שלי. סיפרתי לו שאבא שלי נולד פה, וסבא רבה שלי היה הרב של בית הכנסת 'מרינה רושצה' עד המלחמה, אבל רק ילד מערבי שכמוני יחשוב שיש למילים הללו השפעה כל שהיא על פקיד גבול רוסי.
הושבנו אחר כבוד על הטיסה הבאה לאנטליה.
•
'הרבי אמר על אמריקה שהיא מלכות של חסד', כך אמר לי גיסי. ובכן, 'רוסיה היא מלכות של גבורה'. במלכות של חסד יש הגיון, יש הסברים, יש יחס לדבריך, יש מי שמקשיב. במלכות של גבורה פשוט אין, ככה זה וזהו.
חברים,
אם אפתח את סגור ליבי, אספר לכם שעברתי חוויה די קשה. בנוסף לדרך הלא קלה והכסף הרב שנזרק, אני פשוט נפגעתי. הרגשתי חסר אונים, הוכרחתי לקבל את הדין כמו שהוא, בלי שבכלל יכולתי להתווכח או לפחות לקבל הסבר.
למען האמת, התחושות הללו היה בהם כדי לגרום לי להתפרק, אבל כנראה שהחינוך שטבעו בי הורי ומורי חזק מכל התחושות הללו, והאמונה בהשגחה פרטית ובכך ש'מה' מצעדי גבר כוננו' היה בה כדי להרגיע את כל זה ולאפשר לנו לקבל הכל באהבה ולהמשיך לחייך.
אין הרבה מסר במכתב שלי היום, יש כאן הבעת הודיה עמוקה מקרב לב לסבי וסבתותי וכמובן להורי היקרים, שמסתבר שאיכשהו הצליחו להטביע בדמי ובבשרי את האמונה הפשוטה בהשגחה פרטית ואת הדרך היהודית הישנה והטובה שמחנכת לקבל הכל באהבה, ושהקב"ה לעולם לא נשאר בעל חוב.
יש כאן גם בקשה ותפילה שאצליח גם אני להמשיך ולהעביר הלאה לילדיי את האמונה הפשוטה הזאת.
