עשה למען תינוקות של ‘זום’: חוויות מפתיחה של שנת לימודים מוקדמת

1.

כלי תקשורת רבים שלחו בשבוע שעבר כתבים לאיחוד האמירויות, כדי לתור את דובאי, את בתי המלון, את אזורי התיירות, ולדווח משם לישראלים מה הם הולכים לחוות שם בבוא העת.

אני נשלחתי השבוע למשימה אחרת: לבדוק איך תיראה פתיחת שנת הלימודים באחד בספטמבר בתקופת הקורונה הכה-מאתגרת. לא התקשורת שלחה אותי, אלא הילדים שלי. הלימודים בבתי הספר שלהם נפתחו כבר בתחילת חודש אלול.

אבל אם כבר אני שם, לפני רוב הורי ישראל, נראה לי שכדאי שאחלוק כאן מעט מניסיוני העשיר (שבוע ימים!), ואולי יועיל לכם ביום שלישי הבא עלינו לטובה.

2.

קודם כול, שלא תגידו שלא אמרתי: זה לא פשוט. כל ההתחלות קשות, זה ברור, אבל הפעם כל ההתחלות תקועות: הזום תקוע, האינטרנט תקוע, הילדים תקועים בבית, אנחנו ההורים תקועים. ואולי זה האתגר הראשון שצריכים להתמודד איתו, או לפחות להיות מודעים אליו: להצליח, למרות הכול, לייצר אווירה של התחלה חגיגית.

ואני אחדד: הרי בעצם כולנו כבר היינו בסרט המעצבן הזה בסוף שנת הלימודים שעברה, אז מה אני מבלבל לכם עכשיו בראש עם חוויות ומסקנות מהלימוד מרחוק? מה, עכשיו גיליתי את הזום? אולי אכתוב עכשיו טור עם אבחנות על אלכוג’ל?

הו, אז זאת הנקודה: נכון, כבר ידענו ימים מבולבלים של ביטול לימודים, ואז לימודים מרחוק, ואז מקרוב, אבל הם היו באווירת סוף קורס. הפנים היו נשואות לחופש הגדול. באוויר היה ריח חזק של משחת שיזוף. נו, אז כן לומדים, לא לומדים. לא באמת משנה.

מה שהולך לקרות השבוע זה סיפור אחר לגמרי. המציאות אומנם לא השתנתה מחודש הלימודים האחרון של שנת הלימודים הקודמת, אבל הראש חייב להשתנות. ואני כותב את זה לא כהורה, אלא כילד שלא הצטיין במיוחד בלימודים, אבל הימים הראשונים של שנת הלימודים – כל שנת לימודים, בכל גיל – נתנו לי המון כוחות.

ההשקה החגיגית של שנת הלימודים, מ”שלום כיתה א'” ועד הדף הראשון של המסכת בזמן אלול בישיבה, נתנה לי תמיד דחיפה גדולה קדימה. נכון שבאזור חנוכה כבר התחלתי את הספירה לאחור לפסח, ובעצם לפורים, ובעצם לראש חודש אדר, ל”מש־מש־משנכנס אדר” שבישר את בוא הרפיון השנתי של סוף תקופת החורף, אבל כדי בכל זאת ללמוד משהו, הייתי חייב את הרעננות והחגיגיות של תחילת אלול.

אז בואו נעשה מאמץ גדול – ותאמינו לי, זה מאמץ גדול – למרות כל המניעות והתקיעות, לתת לילדים שלנו את האטמוספירה החגיגית הזאת שהם כל כך זקוקים לה.

3.

ואיך יוצרים אווירה חגיגית במציאות לא כל כך חגיגית?

קודם כול בראש. במחשבה. במה שאנחנו אומרים לעצמנו.

דבר שני, בדיבור מול הילדים. לא להגיד להם “תראו, מחר מתחילה שנת הלימודים, אתם הולכים לבית ספר ותפגשו את המורה ואת החברים, אבל ביום רביעי אתם שוב בבית כמו בחופש הגדול, רק תלמדו בזום, ובהמשך כבר נראה אם יתקיימו לימודים ואיך, כי אי אפשר לדעת כלום היום”.

לא ככה. הכי לא ככה. אני לא יודע יידיש, אבל יש מילה שלא צריך להבין יידיש כדי להרגיש אותה: “שלעפצאך”. בתרגום מילולי זה “סוחבים”. מה נשמע? שלעפצאך. סוחבים.

אי אפשר להתחיל משהו חדש, בטח לא לימודים חדשים, בטח לא לילדים, באווירה של שלעפצאך. אנחנו עכשיו מתחילים בכל הכוח. נכון, ילדים, זה מאתגר, אבל זאת הולכת להיות השנה שתזכרו כל חייכם. הרי הקורונה תיגמר מתישהו, אבל אתם, ילדים, תזכרו לעד, ועוד תספרו לילדים שלכם, איך התגברתם על כל הקשיים ולמדתם בגבורה.

4.

טוב, אולי המילה “בגבורה” קצת מוגזמת בנוגע לתלמידים, אבל נדמה לי שיש בסיפור הזה של החזרה ללימודים קבוצה שקשה להגזים בסופרלטיבים על הכוחות והמאמץ שהם משקיעים: המורים והמורות, ובכלל אנשי החינוך. מראשי ישיבות ור”מים ועד גננות וסייעות, ובאמצע הייתי מכניס גם את השרת ואת עובדי המינהלה.

אנשים שמשקיעים כל כך הרבה כדי שלמרות הכול ילדינו יצליחו ללמוד. הם משקיעים קודם כול בתכנון ובחשיבה: איך יתקיימו הלימודים, באילו קפסולות, איך לתכנן את הימים, את ההסעות, את מערכת השעות, את הכיתות, כך שהכול יהיה על הצד הטוב ביותר.

והם משקיעים, כמובן, במלאכת ההוראה עצמה. בניגוד לשלהי שנת הלימודים תש”פ, המתווה המסתמן של משרד החינוך לתחילת שנת הלימודים תשפ”א הוא יום אחד חצי כיתה לומדת בכיתה והחצי השני נמצא בבית ועוקב באמצעות הזום אחרי הנעשה בכיתה, ולמחרת מתחלפים. וזה חתיכת אתגר: ללמד מהבית בזום זה קשה, אבל נראה לי שעם הזמן מתרגלים למדיה הזאת. יש בה אפילו יתרונות, כמו למשל הדרך הקלה לסתום את הפה לתלמידים מפריעים בעזרת כפתור ה”מיוט”.

מאידך, הוראה בכיתה תמיד הייתה משימה, אבל בגדול היא הרבה יותר פשוטה לביצוע מאשר להחזיק את הריכוז של התלמיד בזום. כל צורת לימוד והאתגרים שלה.

אבל מה הכי קשה? לשלב בין הז’אנרים. אומרים למורה, אתה נמצא מול תלמידים בכיתה, ואתה גם צריך לשמור על קשר עם אלה שרובצים בבית. זה לא פשוט. זאת אנרגיה אחרת, מוזיקה אחרת.

איך משלבים? לא יודע. ה’, אלוקי הזום, ירחם.

5.

ובחזרה לתלמידים. לא רק ההתחלה החדשה של השנה חשובה מאוד ויש לה השפעה מכוננת על ההמשך, אלא גם ההתחלה החדשה של היום. של כל יום. ולכן לא כדאי להתייחס אל המתווה של שנת הלימודים החדשה כאל יום בלימודים ויום בבית וחוזר חלילה.

חייבים להקפיד על משמעת גם בימי הלמידה מרחוק. ותאמינו לי שאני לא סובל את המילה הייקית הזאת, “משמעת”. אבל מה לעשות, זה מה שצריך עכשיו. הילדים שלנו מבקשים את זה מאיתנו. הם לא רוצים לקום לעוד יום של חופש גדול, של “אמא, משעמם לי”.

אז בואו ניתן להם את זה: נדרוש מהם לקום בזמן ולא ברגע האחרון גם ביום של למידה מרחוק, להתפלל שחרית וגם לאכול לפני. לא לשבת עם חביתה מול המחשב בשיעור (זה פשוט נורא מעצבן אחר כך שהמקשים שמנוניים). וכן, גם להתלבש ללימודים. ולהתלבש זה לא רק ללבוש חולצה ולהישאר עם מכנסי פיג’מה. זה להתלבש מלא־מלא. אם הייתי מנהל בית ספר, הייתי מחייב גם תלבושת אחידה.

ועוד טיפ: ביום הראשון של תחילת הלימודים, לקחנו את מערכת השעות המושקעת שקיבלנו במייל מבית הספר, והכנסנו את כל זמני השיעורים וההפסקות לשעון המעורר בסלולרי. זה לקח כמה דקות, אבל עכשיו הוא מצלצל בתחילת כל שיעור, וגם בכל יציאה להפסקה. בתחילת שיעור – כדי לוודא שהילד אכן מתחבר והשיעור מתחיל.

אבל למה צלצול בהפסקה? כדי לבדוק שהוא מתנתק מהמחשב ויוצא להפסקה. הוא לא חייב לצאת לשחק כדורגל (עם מי?), אבל כדאי מאוד שלא יעביר את היום כולו מול המסך.

6.

ושיהיה ברור: בניגוד לרושם שעולה מהטור הזה, אני הכי לא איש של חוק וסדר בחינוך הילדים. אם כבר להפך. אבל השבוע הרגשתי שאני חייב להתגבר על האופי הזורם שלי, כדי להעניק לילדיי את היציבות שהם כל כך צריכים.

אני לא מקנא בהם: כשאני הייתי ילד, מטוס שטס בשמיים הספיק להסיח את דעתי ממהלך השיעור. כמה הסחות דעת הם חווים: המחשב כן מתחבר, לא מתחבר, הלינק כן עובד, לא עובד, שומעים את המורה, לא שומעים, התלמיד השובב של הכיתה כתב סטטוס מצחיק ליד השם שלו, המורה כעס עליו, הוא החליף לרקע עוד יותר מצחיק, המורה צעק עוד יותר, אבל לא שמעו אותו כי בדיוק כל הזום בארץ קרס.

בקרוב אצלכם.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’