חמישה חודשים לאחר שחלה בקורונה, נפגש השליח עם בנו הבכור

שליח חב”ד, הרב יודי דוקס, תושב לונג איילנד בן 38, מנהל פרויקט ‘Jnet‘ של המרכז לענייני חינוך של חב”ד, שאושפז בבית חולים לפני כחמישה חודשים, לאחר שנדבק בנגיף הקורונה ומצבו הוגדר כקשה מאוד – נפגש אתמול לראשונה, בפגישה מרגשת, עם בנו הבכור.

הרב דוקס, צעיר ללא מחלות רקע, סבל מסיבוכים שונים כתוצאה מהנגיף, ועבר  שורה של טיפולים וניתוחים בעודו מורדם ומונשם.

בשבוע שעבר, אחרי יותר מארבעה וחצי חודשים שהיה מונשם, ניתקו ממנו הרופאים לראשונה את מכשיר ההנשמה.

רעייתו שרה שיתפה תמונה של בעלה מאותם רגעים משמחים, וכתבה: “אימרו לחיים. עכשיו הוא נושם. לבד. זה מה שתפילה יכולה להשיג. ככה נראה נס. הודו לה’ כי טוב. שרק ימשיכו הנסים, ושכולנו נוכל לראות אותם”.

אתמול חל שיפור נוסף במצבו ורעייתו שרה הביאה לראשונה את בנה הבכור לבקר את אביו – וכך היא כתבה:

“עברו 5 חודשים מאז שהילדים שלי ראו את אבא שלהם. 5 חודשים מאז שיודי הצליח להחזיק כל אחד מששת ילדיו. חודשים על גבי חודשים שהם לא יודעים אם הם יתראו שוב.

“אבל, בעזרת השם, תפילותיכם ומעשיכם הטובים, צוות רפואי יוצא דופן, ואמונה, ליודי ניתנה הזדמנות שניה לחיים. היום הצלחתי להביא את בני הבכור מנדי לבקר את יודי. אין מילים לתאר את המפגש המרגש והחיבוק שהתקיים.

“הוא יחזור הביתה והוא יוכל להחזיק כל אחד מילדיו כמה שבא לו. המשפחה שלנו זקוקה לעזרה כלכלית נרחבת כדי לכסות את ההוצאות בזמן שיודי ומשפחתנו מתאוששים, מתרפאים ובונים מחדש”.

בראיון שהעניקה השבוע לאתר COL- חב”ד סיפרה שרה דוקס על ההתמודדות, הקשיים והתקווה:

“התהליך עדיין ארוך. ברוך השם יודי כבר נושם בכוחות עצמו, אבל זה עדיין לא מושלם. קשה לו לעמוד. הוא יצטרך לעבור הרבה תרגילים של פיזותרפיה. אבל ברוך השם הגרוע מכל מאחורנו. הקב”ה הקשיב לתפילות שלי”.

שתפי אותנו במה שעבר עליך בחודשים האחרונים.

“התקופה הראשונה הייתה הקשה ביותר. יודי אושפז בבית הרפואה במצב קשה לאחר שגילו אצלו את נגיף הקורונה, ואני וששת הילדים נותרנו בבידוד בבית. הקושי לא היה רק נפשי, אלא גם פיזי. כי איש לא יכול היה לבקר אותנו והייתי צריכה לבדי לדאוג להכל. ותוך כדי בעלי במצב קריטי בבית הרפואה ואני לא יכולה להיות לצדו.

“בתחילה, כאמור, זה היה מאוד קשה, אבל ידעתי שאין ברירה. אמרתי לעצמי תמיד: ‘אני יכולה ואני אעשה את זה’. בכל פעם שחשבתי שאני לא יכולה, אמרתי לעצמי ‘אין ברירה ואין אופציה אחרת. אני היחידה שיכולה לעזור לעצמי. את יכולה לעבור את זה’. ועשיתי מה שצריך”.

האמונה והביטחון שהקרנת בכל התקופה הזו היו השראה בעבור רבים. מהיכן שאבת אותם? מה החזיק אותך בכל הזמן הזה?

“האמת שהקושי לא הרפה אפילו לרגע אחד. נדרשתי לחזק את עצמי בכל רגע ורגע מחדש. ואני מתכוונת גם להתמודדות בגזרה הרפואית, מה עובר על בעלי. וגם התמודדות עם הטראומה של הילדים ובני המשפחה.

“ראיתי בחוש שהקורונה זה משהו לא הגיוני. בעלי הרי צעיר, ללא מחלות רקע. היה ברור לי שהקב”ה בחר בבעלי שיעבור את כל מה שעבר בשביל מטרה מסוימת שרק הוא יודע מהי. הבנתי שבמחלתו זו בעלי ממלא שליחות שצריכה להיעשות. וכיוון שהיה ברור לי שאין שום היגיון במה שקורה כאן, גם לא היגיון רפואי, ידעתי והרגשתי שהקב”ה מנצח על הכל.

הרב דוקס ורעייתו. צילום: באדיבות המצלם

“הבנתי שאני חייבת לדחות בשתי ידיים מחשבות שליליות ולהיות חיובית וחזקה. אמרתי לעצמי, התפקיד של הרופא הוא לרפא ולדעת איך לטפל ביודי בעלי. התפקיד שלי הוא להישאר חזקה וחיוביית, והייתי חייבת לחשוב מחשבות חיוביות שיחזקו אותי.

“בקשר למה ששאלת מאיפה היה לי כל כך הרבה אמונה וביטחון לעבור את כל זה, וזו שאלה שרבים שואלים אותי לאחרונה. באמת אני חושבת שבאופן טבעי אנשים לא כל כך חזקים. אמונה ובטחון זה עבודה. יש לנו את זה בצורה מולדת אבל זה דורש עבודה. כמו שרוצים להיות חזקים, יש שרירים, אבל צריך עבודה. גם כאן נדרשתי לעבודה תמידית, לדחות את ההרהורים השליליים ולחשוב חיובי.

“בסופו של דבר אנחנו צריכים לזכור שהאמונה טבועה בנו. יהודים הם מאמינים בני מאמינים. וגם כאשר זה קשה והכל נראה שחור, על ידי קצת עבודה מצליחים לגלות את האמונה הזו ובכל הכוח והתוקף.

“אחד הדברים, לדוגמה, שתמיד אמרתי לעצמי זה, ששום דבר לא השתנה. כלומר, ה’מאמץ’ שהקב”ה כביכול צריך להשקיע כעת בכדי לרפא את בעלי שווה ל’מאמץ’ שהקב”ה משקיע תמידים כסדרם בכדי שכולנו נוכל לנשום ולחיות באופן טבעי. הקב”ה הרי בכל רגע ורגע מחדש את המציאות ומחייה מיליוני אנשים. אז מה זה בשבילו להעניק חיים ליודי. זה שאצל יודי המצב חסר סיכוי לכאורה זה רק בעיניים שלי. מבחינת הקב”ה, בכל רגע הוא יכול לשנות זאת. והייתי משננת את זה לעצמי שוב ושוב.

“הרבה פעמים אחרי ששמעתי את התחזיות הקשות של הרופאים – וכאן אציין שהם ניסו להביע אמפתיה והתנסחו ברגש – הייתי מזכירה לעצמי שאסורן לי לדאוג. לפעמים זה היה קשה, אבל שוב הזכרתי לעצמי שזה לא התפקיד שלי לדאוג לרפא אותו, זה התפקיד של הקב”ה. התקפיד שלי הוא להישאר חזקה,בשביל המשפחה שלי ובשביל יודי.

“הייתה עוד ‘שיטה’ שפיתחתי לעצמי. אחרי ששמעתי התחזיות הקשות מהרופאים, הייתי מתיישבת ומנסחת את דברי הרופאים מחדש, אבל בצורה חיובית יותר. כך זה היה עוזר לי לא להישאב אל הפחד אלא להישאר חזקה. תמיד ידעתי והרגשתי שכל המצב הזה הוא זמני ובין רגע ישתנה”.

המשפחה פתחה בקמפיין להשגת 500,000 דולר כדי “להחזיר את יודי הביתה”.