כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, לקחתי כמה קורסים במגדר. אז, לפני 15 שנה, לא ידעתי מה זה בדיוק, וזה היה נשמע מעניין, חדשני ומלהיב.
הכנסה קבועה מביטוח לאומי? בדוק היום את זכאותך לקצבה חודשית
באחד הקורסים שהעבירה ד”ר לספרות ומרצה מאד פופולרית, הציגה המרצה בפנינו בהתלהבות את התפיסה שמקורה בספר ‘אוריינטליזם’ של אדוארד סעיד, תפיסה האומרת שהיהודי אמור להיות נודד, ללא מדינה והגדרה לאומית משלו.
על פי אותה תפיסה, כאשר היהודי מתמקם במדינה ובהגדרה לאומית, הוא מאבד את ייעודו ואת מוסריותו (ואלה הן כמובן כותרות שאני זוכרת מלפני 15 שנה, לא העמקתי בהגות המפוקפקת הזו). בכדי לתמוך בתיאוריה הזו, הביאה אותה מרצה משכילה ונערצת בעיני רבים מהסטודנטים שלה, את הפסוק שאמר ה’ לאברהם אבינו בספר בראשית: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”.
יש לציין שמבחינתה הפסוק הסתיים במילה ‘אביך’ והיא הסבירה ברהיטות כי פסוק זה, בהיותו הפסוק שנאמר ליהודי הראשון בתחילת מסעו ובשל כך מהווה אבטיפוס לכל הייעוד של העם היהודי לדורותיו, מדגים את התכלית של היהודי לנדוד לעד ולעולם לא להתיישב תחת הגדרה לאומית ומדינית.
הסתכלתי ימינה ושמאלה, מחכה לשמוע מחאה, הערה, התנגדות רפה… אך אף לא אחד מהסטודנטים שישבו סביבי לא העיר דבר! ואני, שלא הייתי תלמידת חכמים גדולה, שאלתי אותה בפליאה: מדוע לא הזכרת את המשך הפסוק?
סהדי במרומים: הגברת הסתכלה עליי ממרום תאריה והשכלתה ושאלה אותי: המשך? מה המשך הפסוק? ניכר היה שחידשתי לה שאכן, לפסוק יש המשך.
לאחר הלם קצר, שמחתי לעזור לה: “אל הארץ אשר אראך!” (כאילו דה?)
מבוכה קלה השתררה בחדר ההרצאות. ככה זה כשתאוריה קורסת.
זה קורה בדממה.
•
הסיפור הזה הוא בעיניי מעין הסבר וסיבה להפגנות שאנו עדים להן כיום: הניתוק מהמקורות הוא כל כך עמוק וכל כך מוחלט, והניכור לשורשים וליהדות מביא דור שלם להיות ‘איים ברוח’. הם אינם רואים או חשים עצמם שייכים למורשת, היסטוריה או מקורות ולכן יכולים להידבק להכל ועל כך מעידים השלטים והקריאות בהפגנה: הנהגה נשית, זכויות להט”ב, הכיבוש משחית, ביבי הביתה, לא לכפיה דתית, תחפושות משונות, מדיטציה, סמים, לא לשחיתות וכן לפריצות. הכל מכל כל.
עגלת המפגינים אינה ריקה. כלל וכלל לא. “כלי ריק מושך אור”, מסבירה החסידות.
העגלה מלאה בכל הבא ליד, כי אין ואקום בעולם. מה שלא מתמלא באמת, מתכסה בשקר.
מלבד תאוריות שונות ומשונות, העגלה מלאה גם בכעס, פינוק, האשמה, מרמור, החצנה, יהירות, דיכאון, ייאוש וריקנות ויחד עם זה עטופה בקילוגרמים של כישרון, יכולות ויצירתיות שפשוט מנותבים למקומות הלא נכונים.
רבים מהם מנותקים מעמם, מעצמם וממהותם, וכשמתנתקים מהשורש, אפשר להגיע רחוק, אבל בלי חיות אמיתית.
החסידות מלמדת אותנו על עולם התוהו ועולם התיקון. בעולם התוהו, כל מידה ותכונה רוצה למלוך, להיות היא לבדה ואין בלתה. שורש עולם התוהו גבוה מעולם התיקון והאורות שבו הם עצומים ועוצמתיים, אלא שאינם מתלבשים בכלים ולכן יוצרים שבירה וכאוס.
רק בעולם התיקון יש אחדות, יש הרמוניה ויכולת לפעול בשילוב כמה כוחות יחד.
•
שימו לב להפגנות: יש רעיונות מרובים בערבוביה, אך רעיון אחד לא מתחבר לרעיון שני, אין קו מייחד או מאחד ואין מנהיג אמיתי. יש התפרצות גדולה של יכולות ריקוד, משחק, ביטוי, דמיון וגם הרבה כסף והשפעה. תוהו.
ומה עוד מוזר?
הם צועקים ‘רק לא ביבי’ אך אינם מפגינים כנגד אנשים שהיו יכולים באמת להוריד אותו מכסאו, כמו איזה אחד – בני גנץ למשל. הרי אתם כל כך לא רוצים את ביבי! לכו לנבחרי ציבור אחרים, שיעשו שינוי.
בראיון עם שלום אסייג, אמרה צופית גרנט שהיא מרגישה יתומה, ללא מנהיגות. יש לי תחושה שדור שלם של מפגינים חש יתמות, חש צורך במישהו מספיק חזק כדי להכיל את ההתפרעות שלו. ממש כמו ילד מתוסכל שמשליך דברים ושובר אותם, זורק עצמו לרצפה ובעצם רוצה כל כך שאבא לא יישבר ויעמיד לו גבולות ללא פחד.
האיש הכי אבהי, סמכותי ובלתי נשבר בסביבה הוא בנימין נתניהו. צודק או לא, הם מפגינים נגדו ובעצם מבקשים: “אל תישבר! תוכל לנו. שמישהו יוכל סוף סוף להנהיג אותנו באמת, בלי לפחד מהפראות והמניירות’.
ובקריאה הפנימית היהודית הזו, זעקה של נשמה ללא קול, קוראים המפגינים למישהו אחר. נתניהו רק מסמל את האומן שעשאו. הקריאה האמיתית, הפנימית, ללא קול, מופנית לאבא האמיתי, אבינו שבשמיים. זה שכל הזמן אמרו להם שהוא איננו, לא קיים, או שהוא חס וחלילה אב מתעלל שלא אכפת לו מילדיו.
אבל הנשמה היהודית יודעת יותר טוב. “תאהב אותנו ככה טאטע” הם מבקשים, “עם התחפושות, עם המוזרויות, עם הריחוק העצום, עם העלבונות שאנו מטיחים בך, כמו שהבטחת. בנים אתם לה’ אלוקיכם. הבטחת אבא. תקיים”.
ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.