הפחד מהלא נודע מחלחל פנימה

בן 27 אני היום. ברגעים אלו ממש חל יום הולדתי. עצוב משהו, הייתי אומר.

בזמן שפוי, אמור הייתי לחגוג כאיש צעיר, השמח עם חבריו ומשפחתו, בציון היום בו נולד. אך ארצי שותתת דם, ורוחות מלחמה נושבות בחוץ, והשכול מתדפק על הדלתות.

אולי אלו החיים, אני חושב לעצמי. כבר אלפי שנים אנו חיים כך, וההוכחה היא שמיליוני יהודים מתאבלים בדקות אלו על חורבנו של בית, או יותר נכון שניים, שנלקחו, נשדדו, נבזזו, והושחתו בידי צבאותיהם של נבוכדנצר השני מלך בבל, והמצביא טיטוס, יחד עם צבא רומא. השחיתו את בית אלוקינו, והביאו שואה על עמנו.

“יהודים״, אומר לי מישהו, המבחין בהרהורי, ״עם אשר נולד לסבל תמידי״.

קשה לי להסכים איתו. נראה שתקופה לא פשוטה מגיעה סוף-סוף לסיומה, אך ליבי אומר לי שאחריה תבוא נוספת. דומה משהו לעונות השנה.

רק שבמקום פריחה, שגשוג, וילדים צוהלים שממלאים את הגנים ומקומות הבילוי, אנו צופים בדמע, בארון אחר ארון, עטוף בדגל המדינה, בשירה צבאית כזו או אחרת, בבית עלמין עמוס במלווים, אשר באו לחלוק כבוד אחרון, לבן, לאב, לדוד, לחבר, או לזה שהיית אמורה להתחתן איתו.

אלפי אנשים, וכולם דוממים, מוחים דמעה סוררת, וממאנים להתנחם. חלומות שנקברו וכעת מכוסים בחול ובזר פרחים. משפחות שנהרסו, ואין סוף של עצב. השמש שוקעת וזורחת מחדש בבוקר שאחרי, עולם כמנהגו נוהג.

תחילתה של תקופה

חיפשתי נחמה, חיפשתי אותה בספרים, במשפחות השכולות, אצל אנשי הספר והרוח, אך לא מצאתיה.

״אחדותינו היא נחמתנו״, אמר לי אחד מאלו, אצלם חיפשתי תשובה לשאלתי. יכול להיות שיש משהו בדבריו.

לפתע עלה בי זיכרון מיוחד, אחד כזה שנצרב עמוק-עמוק בתודעתי, עת השתתפתי בהלוויותיהם של שלושת הנערים, אייל יפרח, גיל־עד שער, ונפתלי פרנקל הי”ד, קדושי ישראל, אשר נחטפו ונרצחו עת שעשו דרכם הביתה, לאמא ואבא, לבני משפחותיהם.

שם, באמת הבחנתי בתחילתה של תקופה מופלאה בעם ישראל, תקופה של אחדות מנחמת, כזו שיצאה תחילה משלושה יישובים והתכנסה להלוויית ענק בהשתתפות רבבות בעיר מודיעין.

מסעה נדד בין נופים שונים, קהילות שונות, ופרצופים שונים, והאחדות היתה רבה ומנחמת, פונה גם אל השכל וגם אל הרגש, אל הלאומי והאישי, במילים, בדמעות, ובביטויים אנושיים אחרים של חולשה וחוזק.

עדיין מהדהדות באוזני מילותיו של האב השכול למשפחת פרנקל, אותם אמר ברטט בעומדו לפני מיטת בנו: “מותך הוליך את כולנו, את כל העם הזה, קדימה. ובכך יש נחמה. נרצחתם כי אתם יהודים, שלא נתבלבל ולו לרגע אחד. זו הסיבה היחידה לרצחנות הזאת, בכך אתה מצטרף למיליונים שנרצחו לאורך כל ההיסטוריה – מרבי עקיבא ועד יאנוש קורצ’ק, מחנה ושבעת בניה ועד ברוך מזרחי״, אמר ולא ייסף.

יבבות הבכי והשכול מהקהל, עשו את שלהם. תנחומים בקשתי.

הפחד מהלא נודע מחלחל 

כרמי ענבים, עצי זית, ושטחים ירוקים עצומים, נגלו לעיני מבעד לחלון האמבולנס, אי-שם בדרומה של הארץ, בואכה נחל עוז, סג׳עייה. עולם שלם ירוק, וכמה לשקט, מתחבא לו שם. כמה כבשים אשר הביטו בי על אם הדרך כפולש, המשיכו בלעיסת העשב, כאילו טילים לא נופלים מסביבנו.

לתגבר רפואית יצאתי, את האזורים מותקפי המרגמות, בשליחות ׳איחוד הצלה׳, הארגון בו מתנדב אני כחובש.

אזעקה נשמעת, עוד אחת, ועוד אחת, הפחד מחלחל, חודר לנפש. הידקתי לגופי את השחפץ והקסדה, תוך שאני מחבק את גלגל הרכב בשכבי על האספלט השרוט.

דקות ספורות חולפות, ויחד עם המשאית העמוסה בכל טוב שארגנו, ועשתה איתנו את הדרך מהמרכז עבור חיילנו שבחזית, עברנו את שער אחד הבסיסים.

צ׳, חבר טוב, חרדי מבני-ברק, משרת מילואים, חיבק אותי כילד אובד.

לפני יומיים, ביקש שנביא דברים לחבר׳ה.  ״אין מה ללבוש, כל האזרחים הנחמדים עם הפינוקים נעצרים באזור אשדוד, אנחנו צמוד לגבול, אזרחים מפחדים לבוא לפה״.

״תכיר״, הוא מורה באצבעו לעבר האופק, ״זו סג’עייה, פה הכל מתרחש״.

״כל הכבוד שבאתם״, אומר אחר.

״אוהב אתכם״, אומר השלישי.

״באמת לא משנה מי עושה צבא ומי לא, העיקר שנהיה ביחד״, אומר רביעי.

וכך יושב אני, ברגעים הראשונים של גילי החדש והמופלג, ומהרהר בעתיד שלי, שלכם, של עמנו. מה עלי לעשות? לשמוח בשמחתי? להתנחם באחדותנו? יהיה טוב? נגמרה המלחמה?

לא ברור לי. הפחד מהלא נודע מחלחל פנימה, הנשמה מחפשת תשובה, ומבקשת מנוחה.

יום זה, ט’ באב, שיא האבלות של ימי בין המצרים, יום בו אנו מאמינים כי לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך כשאר הצומות על החורבן, ליום של חג, יום של שמחה ושקט.

יום הולדת … לי.