על הארץ ועל המזגן: תפילות, בופה, טיולים, וה־1 בספטמבר בימי קורונה

1.

בשבת בבוקר התעטפתי בטלית ועמדתי לצאת למניין הרחוב שלנו. החזאים דיברו על סופשבוע חם במיוחד, ונזכרתי פתאום איך בערב פסח, בימים הראשונים של הקורונה, ייחלתי לבוא המשיח. הייתה מין תחושה מיוחדת כזאת באוויר. פתאום כל האנושות מתמלאת בענווה ומבינה שלא היא מנהלת את העולם, המעצמות הכי גדולות נושאות עיניים לשמיים, היקום עצר מלכת. מריחים את המשיח יותר מכל אבקת רוכל. רק עוד כמה תפילות ומעשים טובים והוא כאן.

הכנסה קבועה מביטוח לאומי? בדוק היום את זכאותך לקצבה חודשית

כמה חודשים אחר כך, בתחילת הגל השני, כבר פחות התפללתי לבוא המשיח. שיהיה ברור: אני מאמין, כמובן, באמונה שלמה בביאת המשיח, אבל התפילות שלי התמקדו בזה שנזכה לחזור סופסוף לשגרה. די. הבנו את הקטע. למדנו את הלקח. ועכשיו, אנא, שיחזרו החתונות, המפגשים המשפחתיים, החופשות והלימודים. שנפסיק כבר ללכת עם המסכה המסריחה הזאת, שיפסיקו האדים במשקפיים, במהרה בימינו אמן!

ואז גם התפילות האלה חלפו. הרף המשיך לרדת. בשבת האחרונה בבוקר מצאתי את עצמי רגע לפני שחרית נושא את עיניי לשמיים ומבקש רק דבר אחד: ריבונו של עולם, אלוקי הרוחות, עשה שלא יהיה חם מדי בשעה וחצי הקרובה, קשה לי עם הטלית והמסכה בחום הזה של יולי-אוגוסט.

2.

למחרת, ביום ראשון, יצאנו לכמעט שבוע של חום ולחות. כן, הגיע גם השלב הזה של הקורונה. אחרי ליל הסדר, ושביעי של פסח, ול”ג בעומר, ושבועות, ותשעה באב, הגענו לזמן בלוח השנה שבו נהגו לצאת לצפון. תראו, גם בעידן הטרום־קורונה, כשמסכות מעיקות היו עניין של צוות חדר ניתוח – גם בימים ההם לצאת לטיול היה בשבילי עניין מאתגר.

כבר שטחתי פה בעבר בהרחבה את משנתי שגורסת שאם בשיא הקיץ זכית לשבת על הספה במלון או בצימר מול המזגן – מה לך מושלם מזה? חלילה לך מלחלל את הרגע הנפלא הזה. וגם אין בשביל מה. לא נולד הנחל ששווה לקום בשבילו מהספה הממוזגת.

אני יודע שלא כולם סבורים כמוני. אשתי, למשל, גדלה וחונכה במשפחה מטיילת, אבל עם קצת כבוד והתחשבות הדדית אפשר לעבור את אתגרי הקיץ בשלום. אולי צריך לעשות סדרת ריאליטי כזאת (‘עוד נטייל’?) שעוקבת אחרי הקונפליקטים בתוך משפחות, בין כאלה שאוהבים לטייל ובין כאלה שאוהבים מזגן.

אשמח להשתתף בה כמנטור. אסור לתת לתהום הפעורה, כלומר לוואדי הפורח, לפגוע בקשרים המשפחתיים. עם קצת רגישות והכלה ניתן להעביר את החלק המטייל של המשפחה מטיולי זריחה במדבר יהודה לאטרקציות מהסוג שאני מכנה כבר שנים “סדנת שוקולד בגרדום”. מה זה אומר? זה אומר שלא אכפת לי לאן הולכים – הגרדום בכלא עכו, סדנת השוקולד בגליל העליון או מערת אליהו בחיפה – העיקר שיהיה בו צל.

3.

אבל הקורונה כמובן טרפה את הקלפים גם בתחום הזה. קודם כול, רוב האתרים סגורים. כך שמצד אחד לא נותר לך מה לעשות בחופש אלא לשקוע בספה ההיא מול מזגן על 16 מעלות. מצד שני, גם השהייה במלון הופכת לסוג של משימה לא פשוטה. למשל, כדי לדעת איך לחלק את מאות אורחי המלון לארוחת בוקר בקבוצות קטנות, מבקשים ממך בקבלה להודיע ערב קודם באיזו שעה להערכתם תגיעו לארוחת בוקר.

בעיניי זאת שאלה שאין ולא יכולה להיות לה תשובה. מי יכול לדעת מראש מה תהיה השעה שבה ילדיו המתבגרים יקומו בחופשה? תיקו.

האתגר השני במלון הוא ארוחת הבוקר עצמה. לפי הוראות משרד הבריאות, אסור לפתוח בר בחדר האוכל. אתה מקבל את ארוחות הבוקר שלך בקופסאות קטנות וסגורות. כלומר, לא רק האורחים יושבים בקפסולות בחדר האוכל, אלא גם האוכל יושב בקפסולות: קופסה עם גבינה צהובה, קופסה עם טונה, קופסה עם זיתים וכן הלאה.

מיום שירדה הקורונה לעולם ניטל טעם הבופה. זה אולי טוב לדיאטה, כי אתה לא חוזר שוב ושוב לבר ומעמיס, אבל ארוחת בוקר במלון בלי לעמוד בתור לחביתה ולתת הוראות הכנה מדויקות למכין? אנה אנו באים? אתם רוצים לסגור בתי ספר, ישיבות, בתי כנסת, בסדר; אבל לסגור את הבופה ואת מכונת השוקו בחדר האוכל במלון? עד כאן. זה כבר ציפור הנפש. אני אומר לכם, אם זה יימשך ככה בחופשה הבאה אני הולך למלון של חסידות בעלז.

4.

ועם כל הכבוד לאתגרי החופש הגדול תחת הקורונה, האתגר האמיתי מחכה לנו ממש מעבר לפינה, בפתיחת שנת הלימודים. השבוע הוציא האגף למעונות יום ומשפחתונים במשרד העבודה והרווחה חוזר מיוחד לכל הרשויות המקומיות.

בפתח המסמך נכתב כך: “כחלק מהיערכות האגף לפתיחת שנה”ל תשפ”א והתמודדות המשק עם נגיף הקורונה, להלן עדכון הנחיות משרד הבריאות והאגף. עדכון זה בא להוסיף על מתווה לחזרה מלאה למעונות יום ומשפחתונים לגיל הרך”.

ובכן, הנה הוראות הרשויות בעניין: “הבהרה לעניין סעיפים 3,2,6,4, כאשר מתעורר קושי מצד הפעוט בפרידה מההורה, ניתן לאפשר כניסת ההורה עד דלת כיתת המעון על בסיס עקרון ‘הורה יוצא הורה נכנס’, תוך שמירה על כל נוהלי משרד הבריאות ובכלל זה על כללי התו הסגול ומניעת התקהלות”.

במשרד הרווחה בעצם נותנים להורים שני מתווים: “הסתגלות הדרגתית – שתי אפשרויות לבחירה: א. באזור פתוח – ניתן לתחום ולאבזר אזור המיועד להסתגלות בחצר או בפתח המעון. באזור זה תתאפשר שהות של הורה, מחנך־מטפל והפעוט, על בסיס עקרון ‘הורה יוצא הורה נכנס’ ולאחר קביעת תור מראש ושמירת כללי התו הסגול תוך מניעת התקהלות מחוץ לשער המעון. ב. בתוך כיתת המעון/מרחב סגור – ביום הראשון, כל הורה יהיה רשאי להיכנס לכיתת המעון לפרק זמן מוגדר מראש להסתגלות עם הפעוט, על בסיס ‘הורה יוצא הורה נכנס’ ולאחר קביעת תור מראש, תוך שמירת מרחק מהילדים ושמירת התו הסגול”. סוף ציטוט.

נו, אז איפה אתם מעדיפים לנטוש את הילד שלכם בוכה, בתוך כיתת המעון או באזור המיועד להסתגלות ולבכיות המאובזר בהתאם (חבילות טישו?). משפט שלמה, גרסת משרד העבודה והרווחה.

5.

ואז, בסוף החוזר, מגיעה פסקה קורעת לב. מתברר שכל מה שנכתב עד כאן מדבר אך ורק על היום הראשון ללימודים, האחד בספטמבר. ומה קורה בהמשך? “בימים השני והשלישי תתאפשר כניסת הורה לכיתת המעון, בהתאם לצורך של הילד/ההורה ובתנאים המגבילים שלעיל. החל מהיום הרביעי לא תתאפשר כניסת הורה לכיתת המעון”.

אמאל’ה. אתם מבינים מה הולך לקרות פה? לדעתי ארבעה בספטמבר הולך להיות היום שבו הקורונה תיגמר. הדמעות בכל הפעוטונים בארץ יעשו רושם גדול בשמיים והקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו די.

אני מדבר, כמובן, על הדמעות של ההורים בחוץ. הילדים הרי נרגעים בפנים די מהר. בעיקר אם ההורים מצליחים להתגבר ולא להתמלא בייסורי מצפון ורגשי אשם ולהישאר בפעוטון לכל חודש ספטמבר. השנה, בזכות הקורונה, משרד העבודה והרווחה בעצמו יעזור להם לשחרר.

אם הייתי כותב את זה בחוזר המשרד הייתי קורא לזה מתווה ‘הורה נכנס, הורה יוצא, ילד בוכה קצת, ואז נרגע’.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’