14 שנים לאחר שקצין סיירת מטכ”ל עמנואל מורנו הי”ד נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה, פרסם חברו לצוות, ח”כ מתן כהנא מימינה, תמונה שבה נראה הלוחם יחד עם כהנא ועם ח”כ נפתלי בנט.
הכנסה קבועה מביטוח לאומי? בדוק היום את זכאותך לקצבה חודשית
השלושה נראים כשהם במהלך ריצת ניווט או אימון. מאוחר יותר עזבו כהנא ובנט את סיירת מטכ”ל – כשהראשון הופך לטייס בחיל האוויר והשני לקצין בסיירת מגלן.
גם היום, 14 שנה לאחר נפילתו, חל איסור לפרסם את פניו של מורנו.
לפני ארבע וחצי שנים אמר אבי, אילן מורנו, כי הוא תוהה מדוע עשר שנים אחרי שבנו נפל כגיבור בקרב, סיפורו עדיין מאופל ותמונתו אסורה בפרסום.
סגן אלוף עמנואל מורנו הי”ד, נחשב לאגדה בעיקר בקרב בני הציונות הדתית. על פעילותו הביטחונית, כולל הפעולה שבה נהרג, הוטל איפול כבד, והוא חייל צה”ל היחיד שגם אחרי מותו תמונתו נאסרה לפרסום.
עמנואל מורנו (במרכז) ולצדו נפתלי בנט ומתן כהנא
כהנא פרסם בדף הפייסבוק שלו סיפור על מורנו שאפיין אותו.
וכך כתב:
“סיפור געגוע לחברי לנשק עמנואל מורנו שמחר נציין 14 שנים ללכתו.
‘אתה ביזיון לסיירת מטכ”ל…’, כך צעק עלי עמנואל תוך כדי שהוא רודף אחרי במגורי ה”ר” של פלגת האימונים ומנסה לקחת ממני את מה שהחזקתי בידי.
כדי להבין מה בדיוק קרה שם אני צריך להקדים כמה דברים.
כשעמנואל מורנו דמיין ‘לוחם’ הוא כנראה דמיין את זה קצת אחרת ממה שבאותו הזמן – באמצע מסלול ההכשרה שלנו – אנחנו היינו. הוא דמיין לוחמים שלילה אחרי לילה יוצאים למארבים מעבר לקו סגול בלבנון ומחסלים לוחמי חיזבאללה. הוא דמיין לוחמים לבושים ברישול, עם חולצת א’ מחוץ למכנסיים, עם מכנסיים בלי גומיות בנעליים ועם זיפים שלא גולחו כמה ימים.
אבל בעיקר הוא דמיין כומתה חומה: ‘כמו האחים שלי בגולני’, היה אומר לנו.
אבל אנחנו היינו שונים.
אנחנו עסקנו בכל מיני סדרות מקצועיות, שכל קשר בינן לבין קרבות עם חיזבאללה היה מקרי בהחלט.
אנחנו, למרות התדמית הברדקיסטית שאולי יש לסיירת מטכ”ל, נדרשנו להיות מדוגמים, מצוחצחים ומגולח”צים לכל פעם לפני היציאה הביתה. ולנו, למרבה הבושה של עמנואל, היו כומתות אדומות לא-עלינו…
אבל עמנואל כמו עמנואל, לא התכוון לתת למציאות להרוס לו את החלומות, כך שפרט לעניין הגילוח, שלא ממש היה תלוי בו, בכל השאר הוא התכוון לטפל (עמנואל התחיל להתגלח בערך בגיל 22…).
אז דבר ראשון, וכל כך אופייני לו, היה לדאוג לחברים שלו בגולני. מבחינתו לא היה שום היגיון שלנו יהיו בלי סוף אזיקונים, איזולירבנדים, מיתרים מכל הסוגים ועוד כל מיני ציודים מתכלים, בעוד ‘הלוחמים האמיתיים’ בגולני רק יכולים להזיל ריר כשהם שומעים על כל השפע המורעף עלינו.
וכך, תיק הכביסה שעמנואל היה לוקח כל שבת הביתה, היה מעט יותר כבד משל שאר הצוות, וכל שבוע מאגר הציוד המתכלה של הצוות היה קטן בקצב מהיר יותר משל שאר הצוותים. מסתבר שהחששות של עמנואל לגבי מה יקרה אם יתפס היו מיותרים. כשגיורא מפקד הצוות שלנו הבין מה קורה, הוא עודד את עמנואל להמשיך במנהג הזה…
גם בעניין קוד הלבוש – עמנואל לא התכוון ליישר קו עם הדרישות היחידתיות ומיד כשהיה מתרחק מהיחידה הוא היה מברדק את ההופעה שלו. מוריד את הכומתה, מוציא את החולצה מהמכנסיים ומעיף את המכנסיים מהגומיות. ואז, רק אחרי שהיה נראה כמו לוחם גולני מהחלומות שלו, הרשה לעצמו לחזור הביתה.
וכאן חוזרים לסיפור שלי.
בימים ההם מידי כמה שבועות היה ‘מבצע מלביש’ (עדיין יש…?). במבצע מלביש שוטרים צבאיים היו פושטים על צמתים מרכזיים בימי ראשון בבוקר ומחלקים דו”חות לחיילים שלא היו לבושים לפי הכללים. אני מניח שהאגדות על המפגשים בין חיילי גולני לשוטרים הצבאיים מוכרות עד היום (וזו כמובן הזדמנות מצוינת להדגיש שאני מגנה כל אלימות מכל סוג שהוא…!).
באחד מאותם ימי ראשון, גם אני נקראתי לביקורת על ידי שוטרת צבאית. לאחר בחינה קצרה השוטרת חייכה אלי והגישה לי תעודה בה היה כתוב שאני חייל מדוגם ומסודר הלבוש בהתאם לכל החוקים הצבאיים. סוג של ‘מצטיין מבצע מלביש’.
מיד כשקיבלתי את התעודה ידעתי למי אני הולך להראות אותה… וכך, כשהתאספנו כמה חבר’ה מהצוות במגורים שלפתי את התעודה ונפנפתי בה מול עמנואל.
‘אחי’, אמרתי לו. ‘תראה מה קיבלתי מהמשטרה הצבאית. תעודת חייל מדוגם’.
אני משוכנע שבשניות הראשונות, מההלם, הוא פשוט לא הצליח להבין על מה אני מדבר. המחשבה שמפגש עם שוטר צבאי מסתיים בקבלת תעודת הוקרה הייתה מבחינתו הגיונית כמו לאבד את הנשק האישי.
אבל אז, כשנפל לו האסימון, נשמעה הצעקה: ‘אתה ביזיון לסיירת מטכ”ל…’ והוא פתח במרדף אחרי בניסיון לקחת לי את התעודה ולקרוע אותה…