זו התשובה המוחצת לקריקטורה ב’הארץ’

האם לטמון את הראש בחול, לא לשמוע, לא לראות ולא להגיב,  זו תמימות הגובלת בטפשות,  או שזו ‘הצלת נפשות’ כפשוטה?

הכנסה קבועה מביטוח לאומי? בדוק היום את זכאותך לקצבה חודשית

השאלה באיזה עניין, כמובן.

לטמון את הראש בחול, כשעלינו לראות מולנו את הצרה או את הבעיה, זה מסוכן, בלי ספק.

בואו ניקח למשל את הילד, שבא לספר על בעיותיו במוסד הלימודי שאליו צועד. הוא יספר על חבר שמעצבן, אחר כך על אותו חבר שמעליב, אחר כך על אותו חבר שמתסיס את החברים האחרים.

אם נטמון ראשינו בחול ולא נראה את הבעיה, היא לא תיחנק ותיעלם, להפך, היא תשתלט ותתרומם והדבר עלול להמיט אסון ולהגיע לחרם חברתי.

אם יש בעיה צריך לראות אותה ולטפל בה, כדי שהיא תיעלם.

קחו לדוגמה את הקשישים שהושארו בבתיהם בזמן הקורונה בודדים וחפויי ראש. האם היינו צריכים לעצום את העיניים ולומר לעצמנו: “איננו רואים את מצוקתם, איננו שומעים את קולותיהם”? לא!

רבים מאתנו יצרו קשר עם כאלו, כדי לפנק אותם מרחוק, עד כמה שאפשר, כדי לחבק אותם מרחוק חיבוק וירטואלי  וכדי לחמם את נפשם עד כמה שניתן.

הכול היה ב”זכות” הלעיסה הבלתי פוסקת בעניינם.

כי ישנם דברים הנופלים על אוזניים קשובות ומביאים ברכה בעצם קיומם.

לעומת זאת, דברים אחרים, לא תמיד צריך לראות. ובוודאי שלא להגיב אודותם. אלו נושאים שדווקא כשנותנים להם מקום, הם מתגברים ומתחזקים.

•

ראו למשל את סיפור הקריקטורה של ‘הארץ’: מי מביא את הקורונה? – כמובן, החרדים! האם אותו קריקטוריסט לא לקח בחשבון שיוקם קול צעקה?

בוודאי שחשב על כך.

האם עניינה אותו הסערה הזו? כנראה שלא. או אולי יותר מזה, הוא גם חפץ בה.

האם היא מעניינת אותו היום? לא!

מצווה לומר דבר שסופו להישמע, אבל דבר שאינו נשמע, לשם מה לומר?

ראו את ההפגנות שמתקיימות חדשים לבקרים: האם הכוחניות והברוטליות המופגנות עוזרות לאי מי מהמפגינים לקבל תמיכה? לא!

אין זה עוזר למפגינים. נכון שהכול שומעים עליהם. אבל האם כדי להישמע צריך לעשות כל דבר? לא בטוח!

לפעמים  אמירת דברים בנוסח כוחני, מביאה דווקא את ההפך, וראו את ערך הנשים המתערטלות בפומבי, כדי להביא את דברן.

לדעתי, גם בעניין קריקטורה מסוג זה, אין עניין בבחישה מתמדת בקולי קולות.

אמרו משהו אנטישמי נגד החרדים? על החרדים לענות בתשובה משלהם:

בדעתנות שלהם, בעדינות שלהם, בציות שלהם, וכמובן בתפילה ובלימוד התורה שלהם.

כי אין דרכו של אדם חרדי, כדרכו של כל בן תמותה אחר. החרדי קיבל על עצמו עול מלכות שמיים וזה כולל הכול, גם את ה”דרך ארץ” וגם את התורה הקדושה.

אני מאמינה שאם במקום הפגנות, ובמקום התעסקויות עם מה שלא טוב ולא נכון בצד השני, נדע להתפאר במה שעם ישראל צריך להתפאר, בתורה, בעבודה ובגמילות החסדים, נסביר את עצמנו הרבה יותר נכון ונבון,

נגיב הרבה יותר משכנע ומרתיע, נגיע הרבה יותר רחוק.